שלוש אופציות רקדו את מחול החרבות בדמיונו של
אופיר פינס, בטרם קיבל את ההחלטה. כל אחת, קשה מרעותה. הראשונה: התפייסות עם שנוא נפשו
אהוד ברק, השנייה: המתנה לשעת כושר, והשלישית: פרישה זמנית (?) מהכנסת. ההחלטה על האופציה השלישית מעידה על המסקנה שלו: אני לא נהנה, הבטרייה שלי זקוקה לטעינה.
כרגיל במקומותינו, כל אחד מנדב פרשנות. כל פרשן, ונקודת המוצא שלו. מי שהתפלל לפיצול העבודה ראה בפרישת פינס "בגידה" ב"מורדים". מי שרצה בחיזוק מנהיגותו של ברק, ראה בפרישה אות מבשר טוב. מקטרגי הניסיון לפצל את קדימה, מצטערים על טירפוד הסיכוי לפצל את העבודה.
גם אני בפרשנים, ונקודת המוצא שלי מתייחסת לקדימה. כל אימת שהיא בכנסת, מן הראוי לעשות הכל כדי שתיעלם. (גם) מהסיבה הזו אני מצר על פרישתו. פינס היה צריך לחשוב קדימה, תרתי משמע. דהיינו לתת את חלקו בסילוק קדימה, ולאחר מכן להיערך להתמודדות על הנהגת העבודה. הסיכוי שקדימה תתרסק, כמו הסיכוי שלו לזכות בעתיד בפריימריז בעבודה, הוא גבוה.
דמוקרטיה בריאה זקוקה לשתי מפלגות שלטון. אחת מכהנת, והשנייה ממתינה באופוזיציה. עד לידתה של קדימה, הליכוד והעבודה נתפסו כשתי המפלגות הגדולות, שמחליפות זו את זו בשלטון. עכשיו יש שלוש.
קדימה בראשות ציפורה, היא הבעיה הראשית של מפלגת העבודה. המאבק בין השתיים הוא על אותו אלקטורט. דווקא עכשיו, כשמופז מוביל את קדימה לריסוק, פינס פורש. אילו היה מתגבר על סלידתו מברק - לאדם רציונאלי זה לא קשה - ועושה לאיחוד השורות במפלגה, העתיד היה מחייך אליו.
