אחד מהביטויים היותר מצחיקים שאני מכיר הוא הביטוי "תקופת צינון". זה נשמע כאילו יש כאן מישהו בשיא העשייה רק שהיה צריך לעצור אותו ולומר "חכה, אתה חייב להירגע". גם הקשר בין הצינון האמור, לצינון המקובל של החורף לא מוסיף, ועל-כך נאמר המבדיל בין צינון לצינון. אבל אם יש דבר גרוע מלבקר בקופת חולים, זה לבקר שם ביום ראשון.
עוברת עליך שבת של חום ומכאובים, ואז, מתוך ניסיון קודם, אני מתייצב השכם בבוקר בסניף, עוזר למנקה לפתוח, לשטוף, להזיז את הכיסאות הכבדים, ונעמד מול הדלפק לקבוע תור בסבלנות. לאחר כשעה ארוכה, מתיישבת מולי המזכירה, בת שירות מין הסתם, ופותחת "בוקר טוב, במה אפשר לעזור?". "אני רוצה לקבוע תור.." אני משיב ונקטע. מצטערת "מלא" היא ממהרת להשיב. צמרמורת אחזה בכל חלקי גופי הפחות כואבים, איך מלא הרי אני פה ראשון?
אני פתחתי את הסניף וראיתי במו עיניי את שפרפרת הטלפון מונחת על-גבי השולחן. עם השנים פיתחתי תיאוריה בנושא. פשוט ישנם רשימות קבועות עם אנשים קבועים. אלו נמצאים תמיד, ובין לבין אם יש מקום משבצים את הקבועים של אתמול. תארו לעצמכם, אדם פורש לפנסיה, משועמם בבית ולאישה כבר נמאס ממנו ומההסתובבות הבלתי פוסקת שלו סביב המטבח וסביבה. זה מזכיר לה את התקופה שבה הילד הסתובב ושיגע אותה באמירה של "משעמעם לי" רק שמדובר עכשיו בילד בן 60. אז צריך לקבוע לו סדר יום. השכמה ב-7, קניות במכולת, ארוחת בוקר ו...ביקור בקופת חולים.
יש שם טלוויזיה, חברים כולם מתלוננים ואף אחד לא מקשיב, שלום לרופא וממשיכים בטיול למרכז המסחרי השכונתי. החברים מגובשים ומעודכנים, מי שלא מגיע לקופת החולים כנראה חולה ולכן לא הגיע, אבל אל דאגה, הוא יבוא מחר כשיבריא.
לבסוף נקבע לי תור אך תיאוריה או לא, טיפול רציתי ולכן לא נשברתי. אחרי מהומה וצעקות שעשיתי, כלומר המתנתי שעה בצד ודמיינתי איך אני רוצה לעשות את זה רק שאין לי קול. החלטתי לפנות לצד הרגשי של פקידת הקבלה המוצבת חוצץ ביני למנהל המרפאה, ולאחר הוכחות חותכות בדבר חוסר תפקוד, נקבע לי תור. בדרך הדפתי שוב את הדיילת הקבועה בשאלה הנצחית "יש מושלם?" יש, יש. יש מישהו שהוא לא מושלם במדינה הזאת, אפשר לחשוב. מבטיחים לך טיפול שיניים חינם, אבל שוכחים לספר לך שהצילום מצריך תשלום ואיך אפשר טיפול שיניים בלי צילום, הרופא יעבוד על עיוור? ובכלל למה אני צריך פינוי וחילוץ במסוק? הרי הקניון היחיד שאני מכיר הוא קניון עזריאלי.
בתור לרופא אני פוגש אני פוגש מכר ותיק "מה שלומך? מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותי. "ישנתי בלילה ובבוקר קמתי וגיליתי שבנו סביבי קופת חולים". נו באמת. אבל לא נפלתי למלכודת של לשאול אותו בחזרה מה הוא עושה פה, מה שהיה מוביל לדיון מעמיק (תרתי משמע) בבעיות העיכול שלו. וכולם ממהרים, רק שאלה, רק מרשם, והשני בכלל לא קשור, נכנסים זוגות זוגות כמו תיבת נוח אחד חולה והשני שואל.
סוף סוף אני מתיישב מול הרופאה שמתעקשת שאני אנשום עמוק שוב ושוב וזאת מבלי להוציא אוויר. רק מהנזיפות החוזרות שלה אני מאלץ את עצמי לנשום ולנשום ובכך מפר חוקי פיזיקה שונים. ומה הקשר בין כאבי ראש לבין זה שצריך לדחוף לך מקלות של ארטיק לתוך הגרון?
ובכן, זה לא מונע את רשימת התרופות ההולכת ומתארכת, ונדמה שבדיוק בשביל זה יש את מקל הארטיק - כדי להרחיב את הגרון.
משם לרוקח שזה תפקיד מעניין אבל, עד כמה שידוע לי רוקח זה חצי רופא, ועם זאת הוא רק מדפיס תרופות שזה מזכיר תפקיד אחר - קופאי, הדורש קצת פחות לימודים אקדמאיים, אך לא הייתי רוצה במלחמת עולמות מול איגוד הרוקחים, ולכן אסתפק בכך.
קוראים את עלון התרופות אחת מהטעויות הנפוצות שעושה האדם החולה הוא לקרוא את הדפים המצורפים לתרופות. בהיעדר חומר קריאה, לעיתים יש מי מאיתנו הרוצה להחכים וללמוד עוד ועוד. ובכן, תוך כדי הקריאה כבר פושטת בי החולשה. אחרי הפרקים המעניינים של הרכב התרופה ומינון שאף פעם לא תואם את מה שהמליץ הרופא, והמלצתו משום מה לא תואמת את מה שאומר הרוקח, אני בוחר בשיטה הידועה של ממוצע.
לבסוף, מגיעים לחלק הארי והחשוב ביותר - תופעות הלוואי. זהו פרק קשה מאוד לקריאה הנוטע בך הרהורים נוגים על זכות הבחירה -איך להרוג את עצמך - על-ידי המחלה או על-ידי התרופות?
הינה למשל בתרופה לשיכוך כאבים והורדת חום כתוב: "תרופה זו עלולה לגרום ללויקופניה, טרומבוציטופניה או לאגרונולוציטוזיס. עכשיו נראה מי מוכן להשתמש בזה!
