כאשר שולח ה' את משה לפרעה, הוא שם בפיו בקשה צנועה: חופשה של שלושה ימים, במהלכה יוכלו בני ישראל לצאת למדבר ולעבוד את אלוקיהם. חופשה מוגבלת - לא חופש תמידי. זוהי הדרישה המלווה את כל התהליך, ממכת דם ועד מכת בכורות. זוהי הדרישה עליה מנסה פרעה להתמקח: עיבדו את אלקיכם בארץ מצרים, לכו בלי הילדים, לכו בלי הבהמות. זוהי גם הדרישה לה נכנע פרעה בסופו של דבר: "קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני ישראל, ולכו עיבדו את ה'
כדברכם".
והקורא עומד ותמה: הכך ייעשה? השופט כל הארץ לא יעשה משפט? הרי ה' מבהיר למשה במפורש בתחילת שליחותו, כי המטרה היא להעלות את בני ישראל מארץ מצרים ולהביאם לארץ כנען - והכיצד הוא שם בפיו דרישה כוזבת, שאין כל קשר בינה לבין היעד האמיתי? הייתכן שמלך מלכי המלכים ירמה מלך בשר ודם? האם כך ראוי להתחיל את קורותיו של עם ישראל - ברמייה?
התשובה נעוצה בגוף השאלה. הבה ונראה מה צריך היה לקרות כדי שפרעה ייענה לדרישה צנועה זו, שכל נזקה מבחינתו - אובדן שלושה ימי עבודה. חצי שנה של עשר מכות ההולכות ומחמירות, הפוגעות באדם ובבהמה, בצומח ובמים, בגוף ולבסוף גם בנפש. הרס כמעט מוחלט של הכלכלה המצרית, כאשר כל הבהמות מתות במכת דֶבר, ואילו יבולי השדה מושמדים במכות הברד והארבה. מוות המוני של רבבות בכורים בכל בית, כולל בארמון פרעה. יאוש מוחלט בקרב יועצי המלך: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?!" ואחרי כל אלו - פרעה מוכן שבני ישראל ייצאו לשלושה ימים ויחזרו. וכאשר אינם חוזרים, הוא מגייס את צבאו ויוצא להשיבם בכוח.
כעת, הבה ונחשוב מה צריך היה לקרות כדי שפרעה יסכים לשחרר לחלוטין את בני ישראל. אם חופשה הצריכה להרוג את הבכורים - דומה ששחרור היה מחייב להמית את כל יושבי מצרים. אם חופשה הצריכה להרוס את הכלכלה - דומה ששחרור היה מחייב להשמיד את הארץ עצמה. אך לא זו מידתו של הקדוש ברוך הוא. העולם נברא על-מנת שבני האדם יְיַשבו אותו, ייהנו ממשאביו ויפתחו אותו. ה' - כפי שהוא אומר שוב ושוב באמצעות נביאיו ובראשם יחזקאל - אינו רוצה שהרשע ימות, אלא שיחזור בתשובה ויכפר על חטאיו. "ורחמיו על כל מעשיו", קובע דוד המלך בפסוק שאנו אומרים שלוש פעמים מדי יום.
מידות אלו של הקדוש ברוך הוא "מונעות" ממנו כביכול לדרוש מפרעה שחרור מלא של בני ישראל, כי על-מנת להשיג מטרה זו - עליו להגיע להרס שלא היה כדוגמתו מאז סדום ועמורה ואולי אפילו מאז המבול. בזה אין ה' רוצה, ואולי גם חטאיהם של המצרים אינם מצדיקים עונש כה כבד. לכן מעדיף ה' להטעות את פרעה - לטובתו שלו ולטובתה של ארצו.
ניתן לעמוד על נקודה נוספת. דרישתו של משה לשחרר את בני ישראל מציבה את פרעה בפני ניסיון: האם יישמע לציוויו של בורא עולם, או שמא יעדיף אינטרסים חומריים? בשאלה מהו "ניסיון" ומדוע מביא אותו הקדוש ברוך הוא על בריותיו, עסקו גדולי מפרשינו והוגינו. מקצת מדבריהם, שנאמרו על הניסיון הגדול והמפורסם מכולם - עקידת יצחק - נכונים גם לענייננו, במהופך.
השאלה הברורה היא, לשם מה צריך ה' - הבוחן כליות ולב, הצופה נסתרות ורואה כל העתידות - לבחון את האדם, והלא תוצאת הניסיון ידועה לו עוד לפני שהתרחש. פירוש אחד שאמרו שני מפרשים רלוונטי לשאלה בה אנו עוסקים.
הראשון הוא ר' יוסף אלבו, בעל "ספר העיקרים". לדעתו, הניסיון מרגיל את עובד ה' למדרגות גבוהות של שעבוד רצונו לרצון האלוקים. ועוד ניתן להבין מדבריו, שכאשר המנוסה עומד בניסיון, הוא זוכה לשכר המגיע למי שהראה בפועל את הכנעתו לפני הבורא, שכר שהוא כמובן גבוה מזה של הנכנע בליבו בלבד.
השני הוא הרמב"ן, האומר במפורש יסוד זה: "עניין הניסיון הוא לפי דעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו. אם ירצה - יעשה; ואם לא ירצה - לא יעשה. ייקרא ניסיון מצד המנוסה [שהוא אשר צריך להחליט כיצד יפעל]. אבל המנסה יתברך [=ה'] ציווה בו [את הניסיון] להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד".
אמנם הרמב"ן אומר שם שאין ה' מנסה בניסיונות גדולים וקשים את הרשעים שלא עומדים בניסיון, אך דומה שממעשה פרעה אפשר להגיע למסקנה שונה. (וייתכן שגם הרמב"ן יסכים לכך, שהרי הוא עצמו אומר במקום אחר: "האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה, לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עימו, לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עימו... העשיר מנסהו אם תהיה ידו פתוחה לעניים; ומנסה העני אם יוכל לקבל ייסורין ואינו כועס").
הניסיון המוצב בפני פרעה, האם לשחרר את בני ישראל לשלושה ימים בלבד, נועד להביא עליו ועל עמו את העונש המגיע להם על השעבוד הנורא בו שעבדו את ישראל במשך 210 שנים. ה' כמובן יודע מראש שפרעה יסרב, כפי שהוא אומר במפורש למשה כבר בתחילת הדרך. אך ידיעה זו אינה שוללת מפרעה את הבחירה החופשית, וכאשר הוא בוחר לעלות על מסלול הכפירה וההתרסה - עליו לשלם את המחיר.