יריית הזינוק למערכת הבחירות בבריטניה נפתחה בשבוע שעבר. מערכת הבחירות הקרובה לא צפויה להביא באמתחתה סוג של תקווה לעם הבריטי, בשונה ממערכות בחירות קודמות, היא בסך-הכל תביא לפתחו של העם את המצב העגום בו בריטניה נמצאת זה זמן רב עם כלכלה במצב איום, קרי - מיתון קשה; רצון להמשיך עם מדיניות "הידוק החגורה"; הסתבכות עם המלחמה באפגניסטן ובעיות-פנים קשות, בעיקר במסדרונות השלטון בלונדון. הקו יהיה יותר פסיבי מאקטיבי, כלומר - הן השמרנים והן הלייבור, כנראה שגם הליבראל-דמוקרטים, יפעילו מסע תעמולה פסימי שמטרתו להבהיר בצורה חד-ממדית את מצבה של בריטניה היום.
בפני הבריטים עומדות היום מספר שאלות קריטיות ולא פתורות:
א) האם המדינה תצא מהמיתון?
ב) האם המדינה תצא מפסים של האטה לפסים של צמיחה?
ג) האם השמרנים ישובו לשלטון לאחר 13 שנים באופוזיציה?
ד) איזו ממשלה תקום בבריטניה - ממשלת אחדות, ממשלת מיעוט, או קואליציה רגילה?
בסקר שנערך לאחרונה בקרב האוכלוסיה נוצר פער בין הלך הרוח שהחל בשנה שעברה עם האלטרנטיבה שהשמרנים הצמיחו, דיויד קמרון, לבין ראש הממשלה האפרורי והמדכא של הבריטים, גורדון בראון, בנוגע למידת התאמתם לתפקיד ראש הממשלה הבא של בריטניה. העובדה היא שהיום הפערים בין קמרון לבראון מצטמצמים מבחינת המוכנות לתפקיד הבכיר בממלכה באופן פרסונאלי, וזאת לאור החשש וחוסר המודעות מקמרון, שהיה להבטחה גדולה מאוד בעבר והיום אנשים שואלים יותר שאלות לגביו.
אף על-פי שהלייבור מפגר בפער של בין 10% ל-12% מהשמרנים, עדיין הציבור חושש במקצת ממנהיג השמרנים שעטוף במסך ערפל, למרות שכרגע, אם דבר לא ישתבש, נראה שהוא הולך להיות ראש הממשלה הבא. הדגש בבחירות הקרבות יהיה המיתון, כאשר הציבור מאמין שקמרון ואוסבורן (המועמד לתפקיד שר האוצר בממשלת השמרנים, אם תקום) יצילו את הכלכלה הרבה יותר טוב מבראון ודרלינג (הנוכחיים). עניין עקרוני מאוד.
קמרון הזכיר בפתח מסע התעמולה שלו את הקמפיין של אובמה לנשיאות בארה"ב, כאשר הנשיא המכהן, דאז המועמד הדמוקרטי לנשיאות, הציע שינוי אשר בנוי בעיקרו על עקרונות אלמנטאריים כגון: שאפתנות ואחריות בנוסף ל-Yes We Can המסורתי שלו. קמרון יוכל להוסיף הדדיות כעיקרון שלישי, לפי דעתי, כדי שיוכל לפנות אל הבוחר עם הגישה של "פוליטיקה אחרת", כלומר "פוליטיקה נקייה". השמרנים יפעלו על בסיס השאפתנות והאחריות, וינסו לפעול עד כמה שאפשר באופן הדדי במהלך מסע התעמולה, ובכך יציבו בפני העם את שאיפתם להקים ממשלה חזקה שמתבססת על אלטרנטיבה ראויה וישימו מנגד את המצב הנוכחי: סגנון פוליטיקה ישן ועלוב, ממנו הם סולדים, וממשלה מפולגת עם ראש ממשלה חלש ונטול אמון ציבורי שלא מתאים לתפקידו. השמרנים רוצים "פוליטיקה אחרת", מוכר?
בראון והלייבור, מנגד, יציבו בראש סדר העדיפויות את חוסר היכולת של קמרון לנהל את המדינה וידגישו את העובדה שרק הם יצליחו להציל את הכלכלה. בלייבור מאמינים שאם הם יקעקעו את הרלוונטיות של קמרון ביתר שאת בקרב המעמדות החלשים יותר בחברה ויתמקדו בתכונותיו - בדגש על סגנונו האליטיסטי, מעמדו הגבוה שלא מתחבר למעמד הנמוך וחוסר רציונאליות קדחתני בנושאים קריטיים (דוגמת: "מי מסוגל לענות לטלפון בשלוש לפנות בוקר") - המהלך יאפשר להם בעצם להעביר בוחרים מהצד השני שמתלבטים. בעניין הצלע השלישית בבחירות - הליבראל-דמוקרטים - הם פחות חשובים מבחינת האג'נדה, למרות שיהיה להם חלק מכריע בהמשך הדרך.
השמרנים יבקשו לקצץ בגירעון התקציבי, אם וכאשר ייבחרו מחדש לשלטון. קמרון ומפלגתו באופוזיציה תקפו וממשיכים לתקוף נחרצות את התוכנית הכלכלית של ממשלת הלייבור. האופוזיציה טוענת כי התוכנית של בראון ודרלינג (שר האוצר) תחבל בשיקום החובות הגדולים שיש לבריטניה, תוביל באופן קטסטרופאלי לאי-יציבות כלכלית בהמשך למשבר כלכלי שטרם הסתיים, תגרום להעלאה דרמטית של המיסים, תמשיך את הסחף שיוביל לאחוזי ריבית גבוהים ותגביר את האבטלה.
מנגד, אנשיו של גורדון בראון לא שותקים על המתקפה. שר האוצר של הלייבור דרלינג, מיוזמי התוכנית הכלכלית של הממשלה, זעם על עמדת השמרנים ודרש מהם להסביר באופן "בוגר יותר" מהתקפות נלוזות, כיצד הם חושבים שיוכלו לקצץ את הגירעון הגדול והזהיר, באופן מתבקש, כי צעדים מהירים מדי במסגרת תוכנית כלכלית כזו או אחרת, בלי פרופורציה נכונה, תוביל לפגיעה בשיקום הכלכלי של בריטניה.
הלייבור טוענים שיש פער בערך של 34 מיליארד לירות שטרלינג בתוכנית הכלכלית של האופוזיציה.
בלייבור, שהתחילו גם את מסע התעמולה, טענו כי המדיניות הכלכלית של השמרנים והעומד בראש המפלגה, דייויד קמרון, תוביל לקריסה מוחלטת של הכלכלה הבריטית שהם שואפים לשקם.
למרות המאבקים בין המפלגות הגדולות במסגרת מסע הבחירות בנושאי חברה וכלכלה, אין ספק שהשמרנים ממשיכים לשמור על סוג מסוים של יתרון. היתרון הזה, באופן מפתיע, אמור להיות מתורגם לניצחון בבחירות, אך נהפוכו: העם הבריטי ממשיך להיות מסויג מהמועמד הצעיר, ראש האופוזיציה והמפלגה השמרנית, דייויד קמרון, שמעוניין להיות ראש הממשלה הבא. לא תמיד האג'נדה והמדיניות השמרנית הולכים ביחד עם האידיאולוגיה של קמרון ואנשיו.
למפלגת השלטון, הלייבור, יש בעיה אחרת: העומד בראשה, ראש הממשלה בראון, נתפס כמועמד אפרורי, חלש ומשעמם. הוא בטח לא טוני בלייר של 1997 או 2001. בראון בא לבחירות עם כישלונות בעירק, אבדות רבות לצבא הבריטי מעבר לים, הסתבכות, בדומה לאמריקנים, באפגניסטן, משבר כלכלי גדול, בעיות של מיתון ושחיתות עד הצוואר בתקופת כהונתו. בנוסף - השערוריה של החזרי ההוצאות שהובילה להתפטרות של חלק מבכירי הממשל בבריטניה, ביניהם: יו"ר הפרלמנט הבריטי מייקל מרטין, ושרת הפנים ג'קי סמית, וזה רק חלק קטן מהשמות. הפרשה לא תפסח על בראון במערכת הבחירות הקרבה, כפי שהיא לא פסחה עליו אז, כשכמעט נדרש להתפטר בכוח מתפקידו. נבחרי הציבור דרשו באופן מוזר החזרי הוצאות על סרטי פורנו, דשן לגינה, רכישות כלליות שביצעו, התקנת נברשות ושיפוץ בריכת שחייה פרטית, כאשר מדובר רק בחלק מהבקשות. מעמדו של בראון מקועקע כבר מזמן, למען הגילוי הנאות, והעובדה שבראון שרד עד לאחרונה כל-כך הרבה פוטשים וניסיונות הדחה, לא עוזרת למפלגת הלייבור להשתקם בבחירות. העובדה שאין אחדות סביב מועמד המפלגה לראשות הממשלה, לא עוזרת ורק תגרע קולות מהלייבור, אף על-פי שמנהיג האופוזיציה קמרון לא מרוויח קולות יתר על המידה, לכן המצב שנוצר מצטייר כסוג של קיזוז בין מפלגות. למרות שהשמרנים עדיין מובילים ונמצאים עם עדיפות גדולה יותר.
בכלי התקשורת הבריטיים טוענים שהשמרנים לא יצליחו לשמר את כוחם בזמן אמת, קרי - יום הבוחר, ואולי אף יאבדו מכוחם. לא לחלוטין. על כן, הפערים בין השמרנים ללייבור לא יהיו משמעותיים כל-כך, ובעצם יכולה לחזור סוגיית "ציפי-ביבי" לבריטניה. כלומר: מי ירכיב את הממשלה? האם אנחנו מדברים על ממשלת מיעוט בראשות השמרנים? אולי, בטעות גמורה, ממשלת מיעוט בראשות הלייבור? ואולי מדובר בממשלת אחדות לאומית, לראשונה, בין השמרנים ללייבור מחוסר ברירה. מוקד תשומת לב יועבר ברגע האמת למפלגה הליבראל-דמוקרטית (זוכרים?). מאחר שלא ברור עד כמה הפער יהיה משמעותי בין המפלגות הגדולות, המפלגה הליבראל-דמוקרטית תקבע מי יהיה ראש הממשלה ואיזו מפלגה תרכיב את השלטון.
