סיפורי המקרא המגוונים הם כר נרחב ועצום לא רק לסיפורי העבר אלא, בעיקר, יש בהם ובתוכנם מוסרי-השכל ולימודי-לקח בכל תחומי החיים. אין כמעט סיפור במקרא: בתורה, בנביאים או בכתובים שאין חכמי/דרשני ישראל, כמו גם פשוטי העם לומדים בו וממנו מוסר השכל ו/או לקח חינוכי. כאלה הם הסיפורים והאירועים הקשורים לבעלי-החיים הנזכרים במקרא למכביר ולסוגיהם השונים. פעמים, בעל-החיים נזכר בהקשר טכני בלבד ופעמים הקשרו משמש כאובייקט וכנדבך חשוב בלימוד מוסר ההשכל ו/או הלקח החינוכי בבחינת: "ממני תראו וכן תעשו". ובמה דברים אמורים?
ספר דניאל, המכיל י"ב פרקים בלבד, עוסק במאורעות ההיסטוריים שאירעו בתקופתו של דניאל ושלושת חבריו: חנניה, מישאל ועזריה, כמו גם בחזיונותיו של דניאל על מפלתה העתידית של בבל, מחריבת בית תפארתנו ומקדשנו הראשון. ו"בקצירת האומר" נסכם: בחלקו הראשון של הספר (פרקים א'-ו') מסופר על ילדים "מבני ישראל ומזרע המלוכה... (והם) טובי מראה ומשכילים בכל חוכמה. ויודעי דעת ומביני מדע" ובתוכם דניאל ושלושת חבריו שהוגלו לבבל מארץ יהודה על-ידי נבוכדנאצר והפקידם בידיו של שר סריסיו כדי "ללמדם ספר ולשון כשדים". ילדים מיוחדים אלה מגלים שילוב מדהים של חוכמה, יראת שמיים וחוש צדק מפותח כשדניאל ושלושת חבריו מקבלים על עצמם לשמור את מצוות אלוהים ותורתו גם במחיר "סיכון חייהם", על-אף שהתמנו ל"תפקידי מפתח" באימפריה הבבלית. המלך הרשע והעריץ מצווה עליהם לעבוד אלילים ובמיוחד להשתחוות לפסלו שהועמד בבקעת דורא. הם מסרבים בכל תוקף לפקודת המלך ואף מוכנים להיהרג על קידוש השם. וגם אמנה, חנניה, מישאל ועזריה מושלכים כפותים אל "כבשן האש היוקד" מלאך ה' מצילם מן האש ואפילו "סרבליהם לא נחרכו".
ממי הם למדו את העיקרון של קידוש השם ו"שמו נפשם בכפם" למות ולא לעבור על מצוות האלוהים?! - על-פי מדרשי חז"ל, הם למדו זאת מ"מסירות הנפש" של הצפרדעים שביצעו את הוראת האל להיות שותפים פעילים במכה השנייה, מכת הצפרדעים. חלקם, אף "הגדיל ראש" ואף שלא הצטוו להיכנס אל תנורי הבעירה המצריים הם קפצו אל תוך האש במטרה להגדיל ולהעצים את כוחו של הקב"ה. חנניה, מישאל ועזריה עשו קל וחומר לעצמם ואמרו: "ומה הצפרדעים שלא נצטוו, קידשו שם ה', אנו שנצטווינו על אחת כמה וכמה"?! וד"ל.