פרשת השבוע, פרשת "וארא", שהיא אחת משלוש הפרשיות הארוכות ביותר בספר שמות, כוללת קכ"א פסוקים. אין בה איזכור מצוותי והיא המשכה הישיר של פרשת שמות שקדמה לה ואשר בה קראנו על הבטחת ה' למשה רבנו ע"ה לגאול את "המיעוט היהודי" מן העריצות והרודנות של האימפריה המצרית. בעקבות זאת, משה (ובני ביתו) חוזר למצרים כדי למלא את שליחותו של השם יתברך. ולא רק שפרעה הרשע לא משלח את עם ישראל מארצו, אלא, אדרבה, הוא מקשיח את ליבו, כמו גם, את שיעבודם הקשה והנורא של עם ישראל. מפרשה זו ואילך, אנו נקרא על "ניצוץ הגאולה" אשר זרח בשמי מצרים, ניצוץ שהתחיל בשבע המכות המצוינות בפרשתנו ומסתיים לאחר שלוש המכות הנוספות המצוינות בפרשת השבוע הבא, פרשת בא. משה רבנו, בעיקר, מתבקש לבצע את השליחות, כמו גם להיות "המוציא לאור" והמבצע "הלכה למעשה" את "עשר מכות מצרים" כשאהרון אחיו מתמנה להיות "העזר שכנגד" כעדותה של התורה: "ויאמר אלוהים אל משה: ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך". המכות מתוארות בתורה (כמעט) באופן מלא ואת תגובות מצרים מן הצד הנגדי.
אם כך, מדוע בשלוש המכות הראשונות משה מצווה על-ידי הקב"ה לומר לאהרון אחיו שיבצע אותן? וכי אין בידי משה את האמצעים ואת הכוחות לעשות זאת? ויתרה מכך, כיצד הקב"ה לא מאפשר למשה לבצע את אשר הוא הטיל עליו מלכתחילה?!
תשובתנו החד-משמעית היא ובהסתמך על דברי קודשם של חז"ל, שמכאן אנו למדים על מידת הכרת הטוב/הטובה שהקב"ה מלמדנו באמצעות מניעת משה רבנו לבצע את המכות ו"גלגולן לפתחו של אהרון". וזאת משום היותן קשורות במים ובעפר ש"עזרו" למשה טרם היותו למנהיג ולגואל העם. העפר שימש כ"מקום מחבוא ומסתור" לגופת המצרי שמשה הרגו וטמנו בעפר שימשו כ"מקום מחבוא והגנה" על משה ממש כשאמו הסתירתו לאחר לידתו ואחותו עמדה והשגיחה "מרחוק לדיעה מה ייעשה בו". אמירת תודה/הכרת הטובה היא מידה רצויה והיא אנטיתזה למידה המגונה הידועה: "כפיות טובה" או כפי שחז"ל כינו זאת בכמה דוכתי "כפירות בטובה". התנהגות במידת הכרת הטוב היא התנהגות אצילית האמורה להיות מיושמת "הלכה למעשה" אצל כל אדם אשר "צלם אלוהים" עליו. כל אדם אמור לסגל ולנכס לעצמו מידה חשובה זו והיא עומדת בניגוד מוחלט לצורת התנהגותו של "אדם הראשון" שעליו אמרו חז"ל: "שכפר בטובה" בכך שאמר "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", כמו גם בניגוד לצורת התנהגותם של עם ישראל שעליהם אמרו חז"ל "שכפרו בטובה" בכך שאמרו על המן שהם עצמם אכלו בדרך נס במשך 40 שנות נדודים בסיני: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
אין כל ספק, שדפוס התנהגות זה לא רק יהא מכוון כלפי יצורי אנוש, אלא יהא מופנה אף כלפי עולם הצומח והדומם בבחינת: "בור ששתית מים ממנו אל תזרוק בו אבן" [במדבר רבה כ"ב] והסיפור הבא מלמדנו עד כמה חשוב להודות למי שהיטיב עימך, כדלקמן:
הרה"ג ר' ישראל גוסטמן זצ"ל, "אוד מוצל" מאש כבשני השואה האיומה שפקדה את בית ישראל לפני מספר עשורים, הקים בירושלים את ישיבת "נצח ישראל" לאחר שעלה לארץ. וכל בוקר, לאחר תפילת שחרית, היה נוהג בעצמו להשקות את השיחים והצמחים שבחצר הישיבה. כשנשאל על-ידי תלמידיו לפשר הדבר, ענה ואמר להם: "בניסי ניסים ניצלתי מן התופת הנאצית. בסיעתא דשמיא הצלחתי לקפוץ (מהרכבת שדהרה אל מחנות המוות) ולמצוא מסתור למשך מספר ימים בתוך שיחים וצמחים גדולים שהיו בצידי הדרך ובכך שאני בעצמי משקה את השיחים והצמחים, אני מביע את תודתי העמוקה למי שבזכותם ניצלתי".
