|
באופן פרדוקסלי, למרות הכוח הפוליטי האדיר שהוענק לו, הנשיא אובמה הוא נשיא חלש. מבחינת ישראל אפשר להוסיף: חלש ועוין. חלש ודוגמטי. שוב מקום לדאגה. האיש התחיל ברמת פופולריות גבוהה ביותר בציבור האמריקני. בחצי השנה האחרונה ירדה התמיכה בו אישית מסביבות ה-55-58 אחוז ל-48 אחוזי תמיכה היום. זה כבר די נמוך. להתנהלותו הכושלת בזירה הבינלאומית יש חלק נכבד בירידה העצומה בפופולריות שלו. וזו עדיין לא התמוטטות, משום שאף על-פי שרוב גדול של הציבור האמריקני חולק על מדיניותו בתחום הכלכלי, החברתי, הבינלאומי והביטחוני - האם יש עוד תחום שהחמצנו? - עדיין שמורה לו הערכה ואפילו הערצה אישית גדולה. בדימוי שלו הוא נשאר עדיין מי שהגשים את החלום האמריקני המודרני בצורה מושלמת. הוא טיפס מתחתית הסולם החברתי בעזרת כישוריו האישיותיים, הוא שחור והוא מנצח. זה הדבר האהוב ביותר על האמריקנים. הוא הפך למגה-סלבריטי. את התמיכה האישית הוא עדיין לא לגמרי איבד, אף שתמיכה של 48 אחוזים - ויש סקרים שבהם כבר ירד בעוד כמה אחוזים - נמצאת כבר בתחום המסוכן לנשיא השואף להיבחר לקדנציה שנייה. רוב הפרשנים צופים, בעקבות התנהלותו של אובמה, שבנובמבר השנה, כאשר יתקיימו בחירות לסנאט ולקונגרס כמו-גם למושלי מדינות, נראה תנועת מטוטלת קיצונית לטובת הרפובליקנים. איתות ברור למגמה הזאת הסתמן בבחירות שהתקיימו לפני חודשיים וחצי למושלי ניו-ג'רזי ווירג'יניה, שתי מדינות שאובמה סחף. בשתיהן היה ניצחון רפובליקני גדול. לאחרונה הגיעה תפיסתו הכושלת של אובמה בכל מה שקשור למלחמה בטרור האיסלאמי העולמי אל סף ביתם של אזרחי אמריקה. התנהלותו המגמגמת והנרפית לאורך שבועיים תמימים, מהרגע שנכשל ניסיון הפיגוע בטיסה לדטרויט, עוררה לעג מעורב בזעם. אובמה התחיל ביד מושטת לעולם המוסלמי וקיבל בחזרה מזרח תיכון בלתי יציב שבו הרעים חוגגים; הוא עשה מחוות משמעותיות כלפי רוסיה כאשר ביטל את הצבת הטילים נגד טילים בצ'כיה ובפולין - ומקבל עכשיו כתף קרה מזלזלת מצד הרוסים והסינים בכל מה שקשור לסנקציות על אירן. מדיניות ההינתקות שלו מעירק ומאפגניסטן עלולה להוביל לכישלון בשתי המדינות, וזאת למרות החלטתו של אובמה לתגבר כביכול את הכוחות האמריקנים בעוד כ-30 אלף חיילים באפגניסטן. הוא עשה זאת לא כי הוא רוצה לנצח אלא כדי להוריד קוף פוליטי מהגב שלו. דומה שהדבר היחיד שהוא יודע שהוא רוצה זה להקים עוד מדינת טרור נוסף על שלל מדינות הכשל המוסלמיות שבהן מקננים ארגוני הטרור. הכוונה כמובן לתוכניתו להביא ל"סיום הכיבוש" הישראלי ולהקמת מדינה פלשתינית בתוך שנתיים. החכם הטיפש, החלש והעוין בפעולה. מזלה של ישראל שראש ממשלתה בנימין נתניהו עומד על קרקע מוצקה יותר מזו שעליה עומד הנשיא אובמה. יש משמעות רבה לכך שישראל מוכיחה יציבות ואחריות כלכלית, תוך שהיא מתאוששת וצומחת יותר משאר הכלכלות המערביות; יש משמעות לכך שממשלת נתניהו מגלה אחריות ביטחונית אזורית גדולה יותר מנשיא ארצות הברית. הדבר מקנה כוח שמקורו בבסיס מוסרי איתן. מי שאינו מגלה אחריות בכלכלה ובמדיניות הפנים שלו יתקשה להוכיח שהוא אחראי במדיניות החוץ. וכשאובמה באמצעות שליחיו מיטשל ורם עמנואל מנופף באיומי סרק בעניין הערבויות או באמירות ש"מדיניותה של ישראל מעצבנת אותנו", אין לאמירות האלה משקל.
|
|
עם זאת, ישראל נקלעה לסיטואציה חסרת תקדים, שבה היא נאלצת להתייחס לארצות הברית, לנשיא ארצות הברית, כאל סוג של מכשלה הגובלת באיום אסטרטגי. אובמה ואנשיו מטילים שוב ושוב את כובד האחריות להיעדר משא-ומתן על ישראל. האיום הסמוי שלהם הוא שישראל אינה יכולה לסמוך על ארצות הברית שברגע האמת, אם הפלשתינים יכריזו חד-צדדית על מדינה עצמאית בגבולות 67', היא תתייצב לצד ישראל ותטיל מעין וטו על יוזמה פלשתינית כזאת. במצב זה נראה שנתניהו מתמרן ומתגמש ככל יכולתו כדי להבטיח לעצמו את התמיכה הזאת ברגע האמת. נראה שלפי איך שהאמריקנים מתנהגים, הם אלה שאינם רוצים שאבו-מאזן יחזור למשא-ומתן עם נתניהו. מתאים לרם עמנואל ולאובמה לחשוב שצריך לשבור את נתניהו, ושדווקא אם אבו-מאזן יואיל פתאום לשבת למשא-ומתן - זה יחזק את נתניהו ויעניק לו לגיטימציה בינלאומית. המוצא מבחינת ישראל הוא שבנימין נתניהו יחשוף את מהלכי האמריקנים ויודיע כי ישראל כבר עשתה את שני הוויתורים הגדולים שלה, ושהיא אינה מתכוונת לוותר על דרישתה לגבולות בני הגנה, כולל שליטה מלאה על הירדן ועל כל המבואות המזרחיים. הדבר החמור לא פחות הוא שגם בנושא הקיומי הנוסף, האירני, ישראל אינה יכולה עוד לסמוך על ארצות הברית. דומה שהעיקרון המנחה את הבית הלבן מתאים לאנלוגיה שעשה דיפלומט שוודי בין המזרח התיכון היום לבין מערב אירופה בתקופה שבה הוקם ארגון נאט"ו. אז, הרעיון היה לשמור שהרוסים יישארו בחוץ, שהאמריקנים יהיו בפנים, ושהגרמנים יונמכו ויוחלשו. בפאזל המזרח תיכוני, ברור מי אמור מבחינת אובמה לשחק את תפקיד גרמניה. וזו לא אירן. זו ישראל. כוונת אובמה להנמיך את ישראל, לגמד אותה בשפה של הערבים, בכל מה שקשור לנושא הפלשתיני; ולבלום אותה ולסרס אותה בכל מה שקשור לגרעין האירני. אובמה מחזיק בדוקטרינה של הפעלת "כוח רך", להבדיל מהפעלת כוח צבאי. מדיניות הכוח הרך שלו פגעה עד היום ביציבות המזרח התיכון, שחררה את טורקיה להשתולל כאוות נפשה בבריתות שהיא כורתת עם אירן, עם סוריה ועם לבנון, ובעיקר היא פגעה בישראל. אובמה שם דגש על האו"ם והכניס את ארצות הברית לחברות במועצה לזכויות האדם שהטילה את הביצה של ועדת גולדסטון. בימי הנשיא בוש הדוח הזה היה מתפוצץ כמו ביצה על פניו של גולדסטון עצמו. התוצאה היא שארצות הברית הפקירה את הזירה להתרחשות שפגעה מאוד בתהליך המדיני וצמצמה את יכולת ההתגמשות של ישראל.
|
|
כאשר ניסה אובמה להפעיל את קסמי הכוח הרך שלו בזירות אחרות, כמו בנושאי האקלים והתחממות כדור הארץ בוועידת קופנהגן, התברר לו שברזיל וסין אינן מתרשמות. קופנהגן הפכה לבירת ההשפלות של אובמה, גם בעניין בחירת העיר שתארח את האולימפיאדה הבאה (ריו. אובמה רצה את מגרש הבית של שיקגו) וגם בוועידת מזג האוויר. בנושא הזה גם הציבור האמריקני מאוד לא אוהב את החוק שהעביר אובמה בעניין העלאת המיסוי לפי רמת פליטת הפחמן. החוק הזה הולך לעלות למשלם המיסים האמריקני במיליארדים, וזו סיבה נוספת מדוע הדמוקרטים הולכים לחטוף בנובמבר. אובמה הוא אידיאולוג בן האליטה של אוניברסיטאות ליגת הקיסוס, בעל עבר של שמאל רדיקלי. כחבר באליטה הזאת, תוצאות משוגותיו ומעשיו אינן מהוות גורם מבחינתו; הוא דבק בקו שלו, גם בתחום הכלכלי והאקלימי וגם בתחום האידיאולוגי של מדיניות החוץ והביטחון. הוא פועל מתוך קיבעון אנטי-בוש. הוא לא יגיד את המילה 'מוסלמי' בהקשר של טרור, הוא לא ישתמש במילה 'טרור', שהרי כבר הכריז לפני חודשים רבים שהמלחמה העולמית נגד הטרור הסתיימה ואסר על אנשיו להשתמש בביטוי הזה. הדוגמטיות שלו, הקיבעונות, הקור הרגשי - אלה סימנים מסוכנים. הקור שלו אינו תוצאה של ריסון הכוחות הפנימיים המתפרצים, הרגשות הסוערים לעתים, ובוודאי לא עניין של נימוס. זהו קור המכסה על ריק רגשי נפשי וערכי. את הנימוס שלו הוא שומר להשתחוות המשפילה בפני המלך הסעודי או למען הרפובליקה האיסלאמית האירנית ונשיאה. אובמה הוא באד-ניוז. אך נראה שהחדשות הרעות האלה לא הגיעו לראש הכותרות מעצמן. כמה מהנשיאים האמריקנים שעלו בשלושים ומשהו השנים האחרונות היו אנשים נרקיסיסטיים, חסרי אחריות, שנאבקו בציפורניים להשיג לעצמם פרס נובל לשלום. נשיאותו של בוש הניבה כבר שלושה פרסי נובל כאלה: לקרטר, לאל גור ועכשיו לאובמה. אל גור התמכר לשקר הקוסמי ובכך התברר למה מוטב היה בלעדיו; קרטר היה מסוכן והשאיר אחריו בכייה לדורות. אובמה הולך בעקבותיו. והוא כנראה גרוע ממנו.
|
|
