בכדי ליצור יחסי גומלין עם מדינה בעלת תרבות שהיא זרה לנו, לא מספיק ללמוד את שפתה. יש צורך ללמוד על התרבות עצמה, את ההיסטוריה שלה, את סמליה, את גינוני הכבוד והנימוס שלה, ואת נקודות התורפה הרגשיות שלה. לימוד שכזה יתכנס לספר כללים של עשה ואל תעשה שיעזור בפיתוח יחסי הגומלין בין התרבויות מחד, ומאידך יהווה ספר פרשנות, שיעזור לפרשן את התגובות של אותה תרבות. כך ניתן לאמוד מתי התרבות נפגעת, כמו-גם מתי היא מתכוונת לפגוע.
בל נשלה את עצמנו, טורקיה התכוונה לפגוע בישראל. אם ישראל הייתה מדברת אל טורקיה בשפה בה טורקיה דיברה אל ישראל, תגובתה של טורקיה הייתה חמורה אלפי מונים. מבחינת טורקיה זה היה קזוס בלי דיפלומטית. עילה למלחמה.
הטורקים "מגיני זכויות האדם הפלשתינים" אינם מאפשרים לדבר בשפה הכורדית כיוון שהיא שפת המורדים שנלחמים בטורקיה על עצמאותם (5).
הם יוצאים משלוותם בכל פעם ששמם מקושר לשואת הארמנים (בה נטבחו בין מיליון למיליון וחצי ארמנים). עיתונאים ואנשי ציבור בטורקיה, כבר מצאו את עצמם בכלא רק בגלל שהעזו לומר בגלוי – "הייתה שואה לארמנים".
יתרה מזאת, בתגובה להשתתפותם של ראש ממשלת קנדה ושרים קנדים באירועים בו הוזכרה שואת הארמנים, הוחזר השגריר הטורקי להתייעצות בטורקיה, שאף פרשה מתרגיל צבאי משותף שתוכנן (6).
באוקטובר 2006, אישר הפרלמנט הצרפתי הצעת חוק המגדירה את הכחשת שואת הארמנים כעבירה פלילית (7). כתגובה לכך "רמז", ראש ממשלת טורקיה, כי יחסי המסחר בין שתי המדינות המסתכמים בכ-10 מיליארד דולר בשנה, יוכלו להיפגע, ואיים בהעברת חוק דומה המכיר ברצח העם האלג'ירי בידי צרפת (8).
ב-2007, אישרה ועדת יחסי החוץ בבית הנבחרים האמריקני, את הטבח שבוצע בארמנים כרצח-עם. טורקיה הגיבה בהחזרת שגרירה בארצות-הברית להתייעצויות באנקרה (9).
זוהי שפת הטורקים. כשמשהו פוגע בהם, הם ישברו את הכללים ויעמדו על כבודם. וכשהם רוצים לפגוע במשהו, הם יעשו לו את השנוא עליהם, ברוח מה ששנוא עליך, עשה לאוייבך. האין זה מה שהטורקים עושים לישראל?
וישראל שתקה. שתקה ותקפה את מי שבה לעמוד כנגד עלילות-הדם הטורקיות.
ישראל חייבת להיות כנה עם עצמה ולהחליט, האם היא משתתפת בצביעות העולמית כנגדה עצמה, או שהיא חושפת את הצביעות ומוחה על כך. כששר החוץ הטורקי מגיב על תקרית השגריר ואומר: "המדינות מחויבות לעמוד בכללי האדיבות והנימוס הדיפלומטיים", חייבים אנו לשאול את עצמנו, באיזה שפה מדברים הטורקים, ומדוע מתגמדת ההתייחסות שלהם וגם של חלק מהציבור הישראלי, לאירועים החמורים אלפי מונים שהתרחשו זמן רב בטורקיה, עד שגדשה הסאה וזומן השגריר.
בדאבוס שבשוויץ, נשיא המדינה, שמעון פרס, "הושפל", כאשר ראש ממשלת טורקיה הנוכחי יצא בחמת זעם מאולם הכינוסים, באמצע נאומו. אדיבות ונימוס דיפלומטיים לא היו שם. הייתה שם מערכת של שקרים שנאה ועלילת דם שהטיח רג'פ ארדואן בכל העם היהודי, וכשהיהודי העז להגיב, הוא זכה לראות את גבו של ארדואן מופנה אליו ונע לכיוון היציאה. אפילו פרס יצא משלוותו ואמר "לא יכולתי אחרת, הייתי חייב להגן על מדינת ישראל. לא יכולתי להותיר את הבמה לשקרים. יש גבול למה שאני יכול לסבול ולשמוע" (10), רק חבל שמאוחר יותר אותו 'גן-יהודי-גלותי' השתלט עליו, והוא התקשר לארדואן והתנצל. התנצל על כך שהוא העז להגיב ולמחות על השקרים והעלילות (11).
כמו מקרה הקסאמים, שנורו משך שמונה שנים על שדרות, דרך מבצע 'עופרת יצוקה', ודוח גולסטון החד-צדדי והמוטה, גם בתקרית השגריר הטורקי נוצר מצב מעוות בו מתדיינים ומוחים על התוצאה, ומגמדים, שלא לומר מתעלמים, מהסיבה עצמה. הנורא מכל הוא שבניגוד למקרה שדרות, עניין השגריר סחף חלקים גדולים מהעם לעיוורון, שחשף כושר שיפוט וזיכרון לקוי. חלק בעם שם את מקרה השגריר על צד אחד של המאזניים, ואת מקרה עלילות הדם והאנטישמיות, בצידו השני. למרבה הפלא, מאזני השגריר, היו כבדות יותר. זה מה שקורה כששוקלים דברים במאזני היהודי הגלותי. תמיד התוצאות תתהפכנה עליו, תהיינה הסיבות מה שתהיינה.
חשוב לזכור, שאם לא נלמד לדבר טורקית, מנוחה לא תהיה לנו.
1.
[קישור] 2.
[קישור] 3.
[קישור] 4.
[קישור] 5.
[קישור] 6.
[קישור] 7.
[קישור] 8.
[קישור] 9.
[קישור] 10.
[קישור] 11.
[קישור] 12.
[קישור]