אלף פילד, איש השקעות שסייר לאחרונה בזימבבואה, מספר כי את הטראומה הנוראה מכל גרם הפיקוח על המחירים. מוצר שעלות ייצורו הייתה 10 דולר – הפיקוח על המחירים כפה על היצרנים למכור אותו ב-5 דולר. עסקים פשטו את הרגל, וכתוצאה מכך יבשו הייצור והייבוא.
בסופו של דבר קרה הבלתי נמנע: אנשי הממשל, השוטרים והצבא סירבו להמשיך לקבל משכורות בדולר של זימבבואה, שערך השטר הגדול שלו הגיע ל-100 מיליארד דולר. הכלכלה עברה איתחול מחדש. המטבע המקומי נעלם ועימו גם הבנק המרכזי ונגידו, גונו, שפעל לטובת "האינטרס הלאומי".
פילד מספר, כי עתה זימבבואה היא המדינה היחידה בעולם ללא חובות – איש אינו חייב דבר לאיש, כל החובות נמחקו עם מחיקת המטבע והבנק המרכזי. כיום, כשהמדינה הופשטה מן הבנק המרכזי ומן המטבע, כבר לא יכולים הפוליטיקאים להשחית את כלכלתה. הדולר האמריקני, האירו, הפאונד האנגלי והראנד הדרום אפריקני הפכו להילך החוקי בה, והבנקים כבר אינם יכולים להציף את השוק בהלוואות ללא חשבון.
נעלמו גם הפיקוח על המחירים וההגבלות על המסחר במטבע חוץ. המדינה חזרה לקהילת העמים, והמדפים הריקים התמלאו סחורות. המפעלים והמכרות החלו, אט אט, לחזור לפעולתם. אפילו הגולים שברחו מחרפת הרעב מתחילים לחזור. החיים שבים למסלולם, וגם הבורסה החלה לפעול. מומחים ממליצים להשקיע בזימבבואה, היות שהסיכויים לצמיחה מהירה (ממצב אפס) טובים. משכורותיהם של החיילים, השוטרים ושל שאר עובדי המדינה משולמות בדולרים שמקורם בסיוע חוץ שמקבלת המדינה.
העם מצפה כעת לקץ השלטון של הדיקטטור רוברט מוגאבה בן ה-86, על-מנת לתקן את הנזקים הנוראים שגרם למדינה מאז 1980. כשבאותה שנה עלה מוגאבה לשלטון, היה ערך הדולר המקומי גבוה מזה של הדולר האמריקני. כיום נמכרים שטרות ה-100 מיליארד דולר שבהם הציף את השוק – כפריט אספנים, והשער הנוכחי של שטר כזה נע ב
אי-ביי בין 2 ל-4 דולר אמריקני.
זימבבואה העניקה לעולם הצצה לתקופות השחורות של המאה הקודמת, שאותן אנו מעדיפים לשכוח: היפר-אינפלציה שנגרמת על-ידי שלטון מושחת, ההורס את הכלכלה על-ידי בזיזה מתמדת. הדוגמה של זימבבואה היא אפוא הזדמנות נדירה ללמוד ולהפיק לקחים.
אך אם לשפוט על-פי ההצהרות האחרונות של
בן ברננקי, נשיא הבנק המרכזי של ארה"ב אין לארצו שום כוונה ללמוד את השיעור הזה. ברננקי קורא להגביר את הרגולציה, כדי למנוע את היווצרות הבועה הבאה, ועושה כן תוך כדי הדפסת כסף חסר כיסוי בקצב חסר תקדים. החוב הציבורי של ארה"ב צמח מאז 2007 בכ-35 אחוז לרמה המסוכנת של כ-97 אחוז מן התוצר המקומי הגולמי. במדינות ה-OECD (המדינות המפותחות) שמיהרו "ליישר קו" עם ארה"ב, עלה היקף החוב הציבורי הממוצע באותה תקופה ב-20 אחוז והגיע ל-77 אחוז. הכלכלה הישראלית, אשר לה חוב ציבורי עצום בשיעור 78 אחוז מן התוצר, פתאום נראית טוב יותר לעומת העולם המערבי המתדרדר. למרבה הצער, אין לנו שום סיבה להתגאות בכך.
