נניח בצד את העובדה הפשוטה, שמדובר בתביעה אזרחית שאינה נוגעת לראש הממשלה אלא לרעייתו, תביעה שטרם התבררה, שטרם הוגש בה כתב הגנה ושכמובן טרם הוכרעה. נניח בצד את העובדה, המגובה במסמך, ולפיה פרץ התפטרה ולא פוטרה. נניח בצד את הסיקור העיתונאי, שכפי שכתב כאן
יואב יצחק - נראה שאינו עומד בקני המידה שנקבעו בחוק לשון הרע. נניח בצד את העובדה, שמי שתוקף היום את נתניהו הוא
בן כספית - העיתונאי שאחראי לפשלה הגדולה ביותר בתולדות העיתונות הישראלית, ושעליה לא שילם שום מחיר (פרשת יחיעם אוחנה). אני רוצה לעסוק בנקודה הרבה יותר משמעותית ומרחיקת לכת: צייתנות מערכות העיתונים והעורכים להנחיות המסחריות של המו"לים.
קשה לי להאמין, שיש עורך אחד בידיעות אחרונות או במעריב הסבור, בצורה מקצועית שקולה, שהתביעה הזו מצדיקה סיקור של עמודים על עמודים והפניות ענק בעמודים הראשונים. אלא מאי? יש כאן שיקולים שונים לגמרי. העיתונים יכולים לטעון מפה ועד קיסריה שאין לסיקור שלהם שום קשר למלחמה נגד "ישראל היום"; זה פשוט בלוף. משום שאחת משתיים: או שאין קשר, ואז מישהו איבד לחלוטין את שיקול הדעת המקצועי; או שיש קשר, ואז מישהו איבד לחלוטין את היושרה המקצועית.
התופעה חמורה עוד יותר, משום שאין זו הפעם הראשונה בה שיקולים מסחריים מכתיבים קו מערכתי. הדוגמאות רבות מספור ומקיפות את כל העיתונים הגדולים. בידיעות אחרונות זה התחיל עם התמיכה המתמשכת באהוד אולמרט ונמשך בהתקפות הבלתי-פוסקות על
בנימין נתניהו. במעריב זה בא לידי ביטוי בסיקור הצעת החוק נגד בעלותו של
שלדון אדלסון ב"ישראל היום" וכעת בנושא ליליאן פרץ. בהארץ זה קרה בקו המערכתי נגד דני דנקנר בפרשת בנק הפועלים ובתמיכה באדלסון. ב"גלובס" זה קורה שוב ושוב בנוגע לעסקיו של אליעזר פישמן. וכאמור, אלו הן רק דוגמאות אחדות.
השורה התחתונה היא, שקשה מאוד לפתוח כיום את אחד העיתונים הגדולים בלא לתהות מהו האינטרס העומד מאחורי ידיעה זו או אחרת. הבעיה היא, שמאחר שאנו יודעים ששיקולים זרים אכן משפיעים על הסיקור החדשותי - אנחנו נעשים חשדניים לכל אורך הקו. במילים אחרות: אם אנחנו מזהים את השיקול הזר, אנו שואלים את עצמנו מה קורה באותם מקומות בהם איננו מזהים אותו.