זו איננה עיתונאות

השורה התחתונה היא, שהעיתונות הכתובה הישראלית הולכת מדחי אל דחי, ואת התוצאות רואים בסקרים החצי-שנתיים: פחות ופחות קוראים עיתונים. אפשר כמובן לייחס זאת גם למהפכת האינטרנט, ואין ספק שהמציאות השתנתה. אבל כמי שמדבר עם הרבה מאוד צרכני תקשורת, אני מקבל רושם ברור שחלק לא קטן מנטישת העיתונים נובע מחוסר המקצועיות שלהם ומחוסר האמון בהם. רבים אומרים שהם קוראים עיתונים רק משום שהם חייבים - וזה כמובן מבשר רעות לעיתונות הישראלית, משום שברגע בו יהיה מקור מידע אמין חילופי, הקוראים ינטשו אותה. האם זה ישתנה? קרוב לוודאי שלא. ואם כן, אז רק לרעה. המו"לים שלנו, שיודעים יפה מאוד לדבר על חופש הביטוי כאשר הדבר משרת את האינטרסים שלהם, גם יודעים יפה מאוד לנצל את עיתוניהם לקידום מטרותיהם האישיות והמסחריות. העיתונאים והעורכים שלנו, שמרימים קול זעקה בכל פעם שמישהו מעלה את האפשרות של פיקוח על העיתונות, מפעילים צנזורה עצמית משוכללת לטובת מעסיקיהם. ואת המחיר משלמת הדמוקרטיה הישראלית, הסופגת מכה אחרי מכה מצד מי שאמורים להיות מגיניה האדוקים ביותר.

נניח בצד את העובדה הפשוטה, שמדובר בתביעה אזרחית שאינה נוגעת לראש הממשלה אלא לרעייתו, תביעה שטרם התבררה, שטרם הוגש בה כתב הגנה ושכמובן טרם הוכרעה. נניח בצד את העובדה, המגובה במסמך, ולפיה פרץ התפטרה ולא פוטרה. נניח בצד את הסיקור העיתונאי, שכפי שכתב כאן יואב יצחק - נראה שאינו עומד בקני המידה שנקבעו בחוק לשון הרע. נניח בצד את העובדה, שמי שתוקף היום את נתניהו הוא בן כספית - העיתונאי שאחראי לפשלה הגדולה ביותר בתולדות העיתונות הישראלית, ושעליה לא שילם שום מחיר (פרשת יחיעם אוחנה). אני רוצה לעסוק בנקודה הרבה יותר משמעותית ומרחיקת לכת: צייתנות מערכות העיתונים והעורכים להנחיות המסחריות של המו"לים. קשה לי להאמין, שיש עורך אחד בידיעות אחרונות או במעריב הסבור, בצורה מקצועית שקולה, שהתביעה הזו מצדיקה סיקור של עמודים על עמודים והפניות ענק בעמודים הראשונים. אלא מאי? יש כאן שיקולים שונים לגמרי. העיתונים יכולים לטעון מפה ועד קיסריה שאין לסיקור שלהם שום קשר למלחמה נגד "ישראל היום"; זה פשוט בלוף. משום שאחת משתיים: או שאין קשר, ואז מישהו איבד לחלוטין את שיקול הדעת המקצועי; או שיש קשר, ואז מישהו איבד לחלוטין את היושרה המקצועית. התופעה חמורה עוד יותר, משום שאין זו הפעם הראשונה בה שיקולים מסחריים מכתיבים קו מערכתי. הדוגמאות רבות מספור ומקיפות את כל העיתונים הגדולים. בידיעות אחרונות זה התחיל עם התמיכה המתמשכת באהוד אולמרט ונמשך בהתקפות הבלתי-פוסקות על בנימין נתניהו. במעריב זה בא לידי ביטוי בסיקור הצעת החוק נגד בעלותו של שלדון אדלסון ב"ישראל היום" וכעת בנושא ליליאן פרץ. בהארץ זה קרה בקו המערכתי נגד דני דנקנר בפרשת בנק הפועלים ובתמיכה באדלסון. ב"גלובס" זה קורה שוב ושוב בנוגע לעסקיו של אליעזר פישמן. וכאמור, אלו הן רק דוגמאות אחדות. השורה התחתונה היא, שקשה מאוד לפתוח כיום את אחד העיתונים הגדולים בלא לתהות מהו האינטרס העומד מאחורי ידיעה זו או אחרת. הבעיה היא, שמאחר שאנו יודעים ששיקולים זרים אכן משפיעים על הסיקור החדשותי - אנחנו נעשים חשדניים לכל אורך הקו. במילים אחרות: אם אנחנו מזהים את השיקול הזר, אנו שואלים את עצמנו מה קורה באותם מקומות בהם איננו מזהים אותו.

מדוע העיתונאים והעורכים מאפשרים לזה לקרות? מדוע איננו רואים גל של התפטרויות או לפחות מחאות? משום שמעמדו של העיתונאי הישראלי מעולם לא היה נחות יותר. המשכורות נמוכות מאוד, ומביאות לכך שרק מעטים מבין הצעירים הנכנסים למקצוע מתמידים בו יותר מאשר כמה שנים. התוצאה היא, שכמעט שאין דור ביניים של עיתונאים: יש או ותיקים מאוד, נניח בני 60 פלוס, או צעירים בני 35-25. השכבה שבאמצע, שהיא החשובה ביותר בכל תחום עיסוק, הולכת ונעלמת, וסביר להניח שבעוד 10 שנים כמעט שלא יהיה בה איש. גורם מרכזי נוסף הוא חולשתם של העורכים ובעיקר העורכים הראשיים. רוב העורכים הראשיים כיום כמעט שלא היו עיתונאים בשטח, או בילו את כל הקריירה שלהם בתחום העריכה; זה כמו למנות לרמטכ"ל את ראש אגף הלוגיסטיקה. אז מדוע הם מגיעים לצמרת? משום שהם בדיוק מה שהמו"לים רוצים: אנשים שכל יוקרתם המקצועית נובעת מהמינוי שקיבלו, ולא מהיכולת שהפגינו ומההישגים שרשמו. המו"לים רוצים עורכים ראשיים כנועים, כאלו שאין להם מעמד מקצועי עצמאי, שאינם יכולים להתייצב מולם בסמכותיות הנובעת מיוקרה ומהכרה. התוצאה היא, שהעורכים הללו אינם מעיזים כמובן להתנגד להנחתות של המו"לים.