לעשרות הילדים שחיו בהרמונו המבחיל של
גואל רצון, היו עשר השנים האחרונות סבל מיותר. עשר שנים זה המון זמן במושגים של שבי והתעללות. במושגים של ילד זה נצח. ימים רבים ומאמצים אדירי השקעה דרושים על-מנת להשכיח נזק של שעה ואפילו דקה אחת בנפשו של רך בשנים. במקרים חמורים הנזק עלול להיות בלתי-הפיך. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, עשר שנים יותר מדי לקבוצת ילדים, שילדותם לא תוחזר להם. שכל חייהם יושפעו, כנראה, מהזיכרונות המעוותים שנחרתו בהם על טיבה של הורות, אהבה וחיי משפחה שפויים.
כבר שנים רבות יודעים שירותי הרווחה, המשטרה, המועצה לשלום הילד (ועוד גופים רלוונטיים רבים שאמורים היו לפעול באומץ לב ובאחריות להצלת הילדים), על הדברים המוזרים המתרחשים במעונו של גואל בשכונת התקווה בתל אביב. לפי הדיווחים, כבר בשנת 2000 הייתה פנייה לרשויות לחקור מה בדיוק מתרחש בבית הבלהות הזה, בליבה של העיר שאינה מפסיקה. והפניות המשיכו להגיע. גם הדיווחים. כשילד נמצא בסכנה, ואפילו איננו בטוחים בכך במאה אחוז, המדינה צריכה לפעול, ומיד. לעצור. לחקור. לטפל ביסודיות. כל זה לא יאומן, לא קרה.
התירוצים, מגוחכים. יש הבדל בין תפירת תיק לעבריין שעלולה לארוך שנים, לבין עדת ילדים הנתונים בסכנה. תירוץ מעלה תהיות שאימצו המשטרה ורשויות הרווחה הוא, שהילדים נראו נקיים ומטופחים ולא הייתה, לכאורה, כל סיבה להוציאם מהבית בעילת הזנחה. מפחיד לחשוב, שניתן להטעות את הרשויות בישראל באמצעות לבוש מסודר והיגיינת גוף. למחלקות הרווחה ברשויות המקומיות אמורים להיות הכלים המקצועיים לגרד, ולו מעט, את פרמטר ההיגיינה במטרה לאתר מקרי התעללות או אפילו תנאים בלתי-מספיקים להתפתחות תקינה של ילד. בשביל זה בדיוק הם קיימים ולכך הם מוכשרים.
תירוץ נוסף, קשור, איך לא, במערכת החוקים. דרושה עילה למעצר. פשוט היה מחסור בחוק מתאים. ביגמיה לא באה בחשבון, שכן הגואל לא נישא לנשותיו. במקרים של ילדים בשבי מפעילים יחידות חילוץ. אחר-כך מוצאים את הסעיף המתאים. יתרה מכך, חוק איסור סחר בבני אדם, המכיל סעיף אחזקה בתנאי עבדות, סלל את הדרך כבר בשנת 2006 לפעול. לא יאומן. כבר לפני ארבע שנים ניתן היה לעצור את הטירוף הזה.
תירוץ נוסף: לא הוגשה תלונה במשטרה. בסוגיות של כתות אין זה מפליא. כל בר-דעת יודע שהנתינים שטופי מוח ובעיקר מפחדים. לחכות לתלונה זה חוסר אחריות ובעיקר חוסר אומץ.
למזלנו הטוב, יש תקשורת בישראל. ושוב, ולא לראשונה, עשתה היא את העבודה. כבר בשנת 2007 פורסמה כתבה לאחר שחוקרת הצליחה לחדור לבית ההזוי בשכונת התקווה. זה לא הספיק. הרשויות עדיין נמנמו להן במשרדיהן. ואז הגיעה התלונה המיוחלת. בפברואר 2009 אחת הנשים התלוננה סוף-סוף במשטרה. ושוב נחלצה התקשורת לעזרה. שוב פורסמה כתבה בטלוויזיה. עם פרומואים שהבטיחו אחוזי צפייה גבוהים במיוחד. בשעת השיא של יומן סוף השבוע. אולי גם מישהו ממחלקת הרווחה יתעורר. אולי המשטרה? אולי. אחר-כך, במשך ימים, כולם דיברו על זה. כולם ראו. את הקעקועים על גופות הנשים והילדים, את השמות המוזרים שלכולם הטיית גואל. את היחסים המעוותים. את יציאתו של הגורו מהבית ללכוד נשים נוספות.
מאז ועד היום עברה כמעט שנה. היו כבר עדויות. הייתה כבר תלונה. גם בהנחה שצריך היה כמה שבועות להתארגנות על-מנת לבצע הליך מעצר מתוקתק ויעיל, כמו שאכן קרה, אגב, נשארנו עם עשרה חודשים. מאסרו המתוקשר למכביר של גואל רצון וחקירת נשותיו התרחשו השבוע.
עשרה חודשים מיותרים.
עשר שנים, או עשרה חודשים. משהו לא עבד פה. המשטרה יכולה הייתה להשתמש בהאזנות סתר. לזמן את גואל לחקירות שוב ושוב, לשתול שוטרות סמויות, וכך הלאה. שירותי הרווחה יכולים היו לדבר עם הילדים קצת יותר לעומק. יכולים היו לערוך להם מבדקים פסיכולוגיים, לעקוב אחריהם. לערוך פעמיים בשבוע ביקורים ארוכים בבית. ואיפה הייתה המועצה לשלום הילד? ומשרד החינוך? ויועצות בתי הספר? והשירות הפסיכולוגי?
לילדי גואל זה כבר לא יעזור. למען ילדי העתיד דרושה ועדת חקירה וייתכן שגם שינוי חקיקה. יצחק קדמן, שנרדם בשמירה, לטיפולך המסור הפעם.
