|
השפלתו של השגריר הטורקי בישראל הצליחה מעל המשוער. ההצגה הייתה מושלמת ולבמאי רב המעללים מגיעות מחיאות כפיים סוערות. אין חשיבות לסליחות שסגן שר החוץ - שהוכתר על-ידי מביני עניין, לדעתם, כדיפלומט מנוסה - ביקש מן הטורקים. המומחים למזרח התיכון ופסיכולוגיה של הערבים, נוהגים לקבוע שהכבוד הוא המרכיב הבולט ביותר בקרב ה"לבנטינים". אם כך, סביר להניח שאותה תחושה של השפלה רבתי לא תעבור מן העולם מהר, אם בכלל, וכל הסליחות - תועלתן אפסית. גם במשרד החוץ היה ראוי לבחון את המציאות בעיניים פקוחות. ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, הוא איסלאמיסט הדוק הרואה את עצמו חלק בלתי-נפרד מהעולם המוסלמי. כוחו הפוליטי בטורקיה הוא עצום, ואין לתאר את פעילותם של מוסדות השלטון השונים בניגוד להנחיותיו. אף על-פי העובדה שארדואן יצא במתקפה כוללת על ישראל בהזדמנויות שונות, עדיין, בין שתי המדינות - ישראל וטורקיה - מתקיימת מערכת יחסים כלכלית ותרבותית, למרות המתיחות הפוליטית. יודעי דבר יודעים לומר שסך הפעילות הכלכלית של ישראל בטורקיה נע סביב כמה מיליארדים טובים. יש לזכור שגם בתחום הצבאי, למרות ביטול התרגיל הצבאי האווירי, כן התקיים תרגיל צבאי קרקעי גדול, והתעשיה הצבאית של ישראל מתפרנסת טוב למדי מקשרים אלה עם טורקיה. השאלה היא - האם רוצים גם את זאת לחסל בהבל פה? |
|
בהתחשב בכל אלה, נשאלת השאלה מדוע יש צורך לשפוך שמן על המדורה? אין ויכוח שלישראל הזכות והחובה להילחם בתופעות העלולות לפגוע בה, כולל בזירה הבינלאומית. אסור להתעלם ממה שקורה בזירה הבינלאומית ויש לנהל מדיניות חוץ תקיפה אך גם חכמה. זהו תנאי בל-יעבור כדי לשמור על הנכסים האסטרטגיים והמדיניים של ישראל. השאלה היא, מה בין חובה קדושה זו לבין השפלת שגריר בצורה כה בוטה? ודאי שאין כלום, גם לא שכל מי-יודע-מה... יש בדיפלומטיה מספיק אמצעים כדי למחות נגד עוולות הנעשות על-ידי מדינות או שליחיהן, ואין צורך בנקיטת צעדים בוטים. אם לדעת משרד החוץ והעומד בראשו, ממשלת טורקיה וראשה אשמים בגל האנטישמיות הפוקד את המדינה, ניתן היה לקרוא חזרה לשגריר בטורקיה להתייעצויות לפרק זמן בלתי-מוגדר. זו מחאה מספיק חריפה. אפילו ניתן להכריז על ניתוק הקשרים הדיפלומטיים, אם סבורים שהתועלת מכך עולה על ההפסד. להשפיל שגריר זו לא דרך להוכיח נחישות וגאווה.
|
|
זהירות בחוץ: ללמוד ממשה שרת
|
|
|
לפני זמן לא רב קיבלתי, באדיבותו הרבה של יעקב שרת, בנו של משה שרת, ספר חדש המנציח את פועלו של שר החוץ וראש הממשלה בימים שישראל באמת הייתה תחת איומים מתמידים, אפילו קיומיים. בחרתי לסיים מאמר זה בקטע מדבריו של נתן אלתרמן בטור שלו, "הטור השביעי", משנת 1956, עת סיים משה שרת את תפקידו כשר חוץ. ראוי לקרוא ולהפנים, גם בקרב ראשי משרד החוץ: "יוגד לו תודה על שבחר להיות סמל הזהירות לנוכח בעיות שלא חמדו את הזהירים, ועל שעמדו עם זאת נמרץ ולא נלאה בלב כל האבקות ונשיאת עול ופרך, ועל כי שמו נקשר בצדק ולעד בהישגי היסוד המדיניים המזהירים שלא ידעה כדוגמתם הקדמוניות בחזיתות - חזית החוץ בין ישראל והאומות."
|
|
טורקיה נמצאת במצב גיאופוליטי עדין ביותר, אפילו קרועה בין שני עולמות. מחד-גיסא, טורקיה שואפת להיכנס לאיחוד האירופי אך ללא הצלחה. הסיבה היחידה היא היותה מדינה מוסלמית מובהקת המסכנת את מדינות אירופה בהצפה של מוסלמים, אך גם בהפצה של האיסלאם. אירופה חוששת מכך ומסרבת אפילו למתן תשובה שלילית, כי היא יודעת היטב מה עלולות להיות התוצאות. טורקיה היא המדינה השנייה בגודל הכוח הצבאי בנאט"ו, ולכך יש משמעויות אסטרטגיות עצומות. מאידך-גיסא, העולם המוסלמי פותח את שעריו ברווחה לטורקיה ומחבק אותה בחום. ראש הממשלה הטורקי, כאמור, אדם מאמין באיסלאם ובעוצמה שהמוסלמים מסוגלים לייצר כמשקל נגד התרבות המערבית. יש מומחים הסבורים שטורקיה נותרה אותה מדינה מוסלמית מתונה עם צבא השומר על היותה "חילונית", אך מבט מעמיק יותר יגלה שהמציאות השתנתה. הצבא נשמע לארדואן וכיום הוא איננו מהווה סכנה לשלטון האיסלאמי המקובע במדינה היטב. ההתקרבות של טורקיה לטהרן ולסוריה, ומי יודע אם לא לארגונים איסלאמיים אחרים - מסוכנת ביותר עבור ישראל.
|
|
