הצעת חוק חדשה של חברי הכנסת
רונית תירוש ו
כרמל שאמה מבקשת לקבוע תקופת צינון לעיתונאים. הכוונה, כמובן, ל
יאיר לפיד.
רונית תירוש מזכירה, שהייתה מנכ"ל משרד החינוך ונזקקה לתקופת צינון של חצי שנה לפני שיכולה הייתה להיבחר לכנסת. לח"כ שאמה לא הייתה תקופת צינון כשעבר מעסקים לכנסת.
במה נימקו חברי הכנסת את חובת הצינון, שהם רוצים להטיל על עיתונאים? עיתונאים - לפחות המפורסמים ביניהם - יכולים לנצל את פרסומם ואת הבמה הניתנת להם כדי להיבחר לכנסת.
בעברית פשוטה: אנחנו, חברי הכנסת חדלי האישים, איננו רוצים תחרות. בוודאי לא תחרות של אנשים מפורסמים. יבואו העיתונאים ויעמדו לבחירה רק אחרי תקופת הצינון. כאילו הציבור ישכח בתוך חצי שנה את אהוביו מן המסך הקטן.
הנימוק של ח"כ שאמה: "למנוע פוליטיזציה ולשמור על ניטרליות ועצמאות התקשורת בישראל". האומנם הוא מתכוון ברצינות? על התקשורת הוא מבקש לשמור? לא האמנתי למראה עיניי.
רוצים חברי הכנסת הנוכחיים, אלה שזכו ביושר בשם הרע שיצא לכנסת, שלא יבואו חס וחלילה אנשים מוכשרים מהם. טוב להם להתבוסס בביצה הטובה שלהם.
אך מי מצטרף לביקורת של חברי הכנסת על בואם של עיתונאים? עיתונאים!
קודם כל יש כאן הוכחה להגינותם של עיתונאים. הם לא מתגייסים כאיש אחד לעזור לקולגה. כמו חברי הכנסת, שעושים יד אחת כדי להשיג הטבות - שני עוזרים פרלמנטריים לכל חבר כנסת. מכונית לכל פועל. אוי, סליחה מכונית לכל חבר כנסת. גם לשכה מרווחת לכל חבר כנסת ולא לשכוח תקציב ל"קשר עם הציבור", תקציב שמשמש לקניות פרטיות של חברי הכנסת. אולם כאשר ועדה ציבורית מבקשת להקטין את ההטבות של חברי הכנסת - מיד יש אחדות שורות מן המפלגות הערביות ועד ליברמן ושות'. בנושא הזה הם מתאחדים. חברי הכנסת, לא העיתונאים...
חברי הכנסת רוצים לשמור על שוויון. שלא יהיו "עדיפויים" - שעיתונאים מפורסמים, שמבקשים לכהן בכנסת, יצטרכו לחכות בתור.
חשבתי על אפשרויות נוספות ל"צינון". למשל, איש עסקים עשיר, שרוצה לרוץ לכנסת, יתחייב לא להוציא אגורה מכיסו עד סוף הקדנציה. או אפשרות אחרת: חבר כנסת לא ישרת יותר מקדנציה אחת ברציפות. הוא יצטרך לחכות קדנציה שלמה אחרי כהונתו, שתשמש תקופת צינון. למה? כי חבר כנסת רוכש מוניטין, זוכה בכבוד, מחוקק חוקים ויש לו "תקציב לקשר עם הציבור" כדי לפרסם את עצמו ובכך יש לו יתרון דומה, קצת, לעיתונאי.
אני מציע שגם ראש עיר יצטרך לתקופת צינון כדי לא לקדם את עצמו בתפקידו הציבורי אל בחירה לכנסת.
אהוד אולמרט, למשל.
גם ארצות הברית הדמוקרטית צריכה להשוות את חברי בית הנבחרים ולא לתת לאף אחד להתבלט. כך, למשל,
ברק אובמה צריך למנות לעצמו דובר עילג, כדי שלא יהיה לו יתרון על פני חברי בית הנבחרים. השוויון צריך להיראות!
אחרי הדברים הציניים הללו, אני נזכר ב
ארקדי גאידמק הזכור לטוב. זכיינית טלוויזיה רצתה לתת תוכנית משלו לנדבן-שאינו-יודע-עברית. מיד קמה זעקה, שהאיש עשוי לזכות בפרסום וזה יסלול לו את הדרך לכנסת. בזמנו, לא הטרידה השאלה את דעתי. היום, אני חושב שטעיתי.
זכותו של גאידמק לזכות בתוכנית טלוויזיה ולהתמודד על מקום בכנסת בדיוק כמו זכותו של יאיר לפיד לעשות מה שעשה אביו בזמנו. מביצת הפופוליטיקה קפץ טומי לפיד לעמוד בראש מפלגה. לא טוב?
המסקנה שלי הפוכה מזאת של רונית תירוש וכרמל שאמה:
מן הראוי לבטל לחלוטין את תקופת הצינון לעובדי מדינה, שרוצים להיבחר. אם עובד מדינה בכיר יכול לקפוץ לתפקיד של מנכ"ל חברת ענק או להיות יו"ר דירקטוריון של קונצרן, מדוע לא יהיה חבר כנסת? ושוב נחזור לאהוד אולמרט - היה ראש ממשלה ועכשיו הוא יו"ר דירקטוריון של חברת מסחרית ענקית. יש צינון? אולי למי שיש נזלת.
גם את הצינון לאלופי צה"ל צריך לבטל. עזר ויצמן קפץ מתפקידו כאלוף בצה"ל להיות שר ביטחון. היה הוא שר ביטחון מצוין.
אם מישהו חושש, שבכירי צה"ל יעסקו בתככים כדי לזכות בתפקיד ציבורי - מן הראוי לבדוק את הנורמות של צה"ל ולא לפתור את הבעיה של היעדר נורמות ומוסר על-ידי חוקים שפוגעים, בסופו של דבר, בהליך הדמוקרטי.
