השיטפונות ברמת-הנגב: עדות מהשטח

אחר-הצהריים סיימנו, עם נעמי אשתי והש"שינים של צופי ירוחם, בגיחה לכביש ירוחם - שדה-בוקר. נחל הרועה זרם גם הוא בחוזקה, ותחנת האוטובוס המקורה שליד קיבוץ שדה-בוקר - מול חורשת הרועה - נפלה על צדה לתוך המים. הזרימה הייתה חלשה מבנחל ניצנה, אבל הגשם המשיך בזלעפות, וכל המדבר נראה זורם. ניסינו להמשיך לכיוון עבדת, לראות את שיטפון נחל צין - אך שוטר עצר אותנו: "אין כביש", אמר ביובש... ביממה הזו הגענו ברביבים ל-70.2 מ"מ גשם, ומתחילת השנה - ל-100.5 מ"מ. כאמור, הממוצע השנתי... השנה הגשומה הזו מבטיחה פריחה נפלאה במדבר בסוף מרס - היכונו לטיולי הפריחה!

כבר בכביש רביבים - צומת משאבים - נעצרנו בפה פעור בגשר אריה יחיאלי (ע"ש, נזכיר, "מוכתר" מצפה-רביבים, שנפל במלחמת העצמאות): נחל רביבים שצף-קצף בעוצמה מדהימה, בזרימה ברוחב של כ-40 מטר! מחזה כזה לא ראו כאן אפילו חבריי הוותיקים. תוכלו להתרשם מעט מצילומיו של בוצי מהמקום, ורק חבל שאינכם יכולים להתרשם גם מרעש-געש הזרימה! עוצמת המים סחפה מטרים מעוקבים רבים של אדמה מתחת לצדו הצפוני של הכביש, והמשטרה סגרה מסלול אחד לתנועה. בהתארגנות מהירה של המועצה הגיעו משאיות מספר עם בולדרים [סלעים גדולים] וזיפזיף [חול ים גס], ומילאו זמנית את החסר. נחל רביבים מקבל את מימיו מרכס ירוחם במזרח, ומזרימם מערבה לנחל הבשור, משם - לנחל עזה, ובסוף לים התיכון.

נסענו הלאה דרומה, לכיוון ניצנה. לשני צדי הכביש נראו "לימנים" מלאי מים. מרהיב. הלימנים הם תוצרים מודרניים מניסיון החקלאות הנבטית: בריכות מלאכותיות מרובעות, שנוצרו בקטעים נמוכים במדבר על-ידי סוללות עפר שהשאירו פתח לכיוון נחל אכזב. בלימנים נשתלו אקליפטוסים, שיטים, אשלים וכולי. הגשמים ממלאים את הלימן, אדמת הלס מאפשרת חלחול איטי בלבד, והתוצאה: חורשות מדבריות מקסימות. למקור השם יש שתי גירסאות: הגירסה הראשונה אומרת שלימן היה שמו של מהנדס הקק"ל שהמציא את הלימנים, בסוף שנות החמישים. לפי הגירסה השנייה, לימן הוא נמל, ביוונית, ואת הלימנים המציא יערן הקק"ל בני וירצברג. כך או כך, לא אשכח איך במסעות-הצנחנים, בשנות הששים, במדבר היוקד, בירכתי את הלימנים - במנוחת הצהריים בצילם... המשכנו דרומה. אחרי היישוב הקהילתי אשלים חצינו את נחל הבשור. האפיק כאן רחב, וזרימת המים הייתה חלשה. לכאן מגיעים המים מאזור שדה-בוקר. עוד דרומה, אחרי הפנייה להר קרן, חצינו את נחל לבן (וואדי אביאד, בפי הבדואים). המים, המגיעים מהר בוקר, מרכס רמון ומשבטה - זרמו בעוצמה בינונית. הלאה. לפני מושב כמהין חצינו את נחל רות הקטן, ואז הגענו לשיא: נחל ניצנה. רצינו להמשיך דרומה, אבל גשר ניצנה - נעלם. יוק. נסחף! עם הגשר נסחפו עשרות מטרים של הכביש, ובבקע הענק שנוצר שצף נחל ניצנה, ברוחב כ-100 מטרים! יצאנו המומים מהג'יפ, הספקנו לשמוע מהשוטרים במקום שזרם החשמל בקו המתח הגבוה שם נותק, ו- הופ - עמוד חשמל גדול קרס לתוך המים. בכל טיוליי ומסעותיי באזור, כולל בשנים 1996-7-8 שבהן ניהלתי את כפר הנוער ניצנה - ראיתי את נחל ניצנה בשיטפון רק פעם אחת, והיא הייתה זרזיף עדין לעומת הזרימה הגועשת הפעם. נחל ניצנה מקבל את מימיו מרכס רמון ומנחל עזוז, וממשיך מערבה לנחל אל-עריש - ולים התיכון.

המשכנו לצומת משאבים. לצד שרידי הגשר של הרכבת הטורקית, שהקים המהנדס הגרמני מייסנר-פשה, לפני כמעט 100 שנה (1916-1915!) - נחל רביבים שוב שצף. כדי לעצור להתפעל ולצלם, היה עלינו לפלס דרך בין עשרות מכוניות של שוחרי שיטפונות כמונו...