|
זה בא בהפתעה, גם כשאתה מצפה לו. מסביבך הכל יבש וצחיח להפליא. את השקט חותכים מדי פעם קולות ציפורים. אתה יכול לשמוע את בטישת הנעליים שלך, שעה שאתה נע במקומך בחוסר סבלנות. ואז אתה שומע רעש עמום מעבר לגבעה שהולך ומתגבר בכיוונך, ופתאום רואה מחזה של פעם בחיים: זרם אדיר של מים חומים כבירים גועש ומאיים כלפיך וכל הנקרה בדרכו אומר לו בוא והיסחף איתנו. ואין אדמה, ולא שממה, ולא שקט; המים שוטפים ומכסים וזורמים בעוד, בביטחון משונה, כמו לא היו אורחים כאן, כאילו היה זה סדר הדברים מאז ומעולם. כמו כולם התפעלתי מאיתני הטבע שהפליאו את נוכחותם בנגב, לא שבעתי מהביט בצילומים ולקרוא את התיאורים של אלו שזכו להיות שם בזמן שזה קרה. עם כל החשש, לא נגרמו אסונות כבדים, תודה לאל. הללויה. קונצ'רטו לשיטפון ולמדבר. אבל המראות האלה הדהדו בי גם מילים עתיקות שהתנגנו בי אי-שם מאחור בזמן שנהניתי ממראות השיטפון המציף את המדבר - "כאפיקים בנגב". משך אלפי שנים שיננו יהודים את הפרק מעורר ההשראה "שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו). חלום שיבת ציון היה האור בקצה המנהרה החשוכה של שבעים גלויות. היהודי ייחל ליום שבו "יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", שכן בגָלוּתו, "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון", כי "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נֵכר?". חלום שיבת ציון היה למיתוס שחי ופעם בלבבות באופן תמידי, יומיומי. |
|
בקשת דוד המלך מתממשת בדורנו
|
|
|
והנה, בפרק המדובר נמצא פסוק שמפרשים רבים התקשו בו: "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב". הפרשן הגדול של התנ"ך, איש המאה ה-11, רש"י, כתב כך: "כאפיקי מים בארץ יבשה שמְלַחלְחין אותה, כך נהיה מרטיבין בשוּבךָ את שבותינו". מאה שנים אחריו, כתב ר' דוד קמחי, איש פרובנס: "נגב היא ארץ יְבֵשָׁה [...] והיא צמאה למים, ואם יעברו בה אפיקי מים יהיה חידוש גדול וטובה גדולה. כן תהיה תשובת גלותנו ותשועת ישראל". וכן הלאה. אבל משורר התהלים גדל בארץ וכנראה הכיר את אפיקי הנגב היטב. לא לחינם הוא ביקש להשיב את שיבת ציון "כאפיקים בנגב". מי שראה את המחזות המדהימים שאירעו השבוע בנגב לא נדרש לפרשנות כדי להבין את המשורר המקראי. הוא ייחל לא ללחלוחית, גם לא לזרם מים, אלא ל"אפיקים בנגב", שמשך שנים עמדו בשיממונם וצחיחותם, ואז משום מקום הוצפו בשיטפון עצום שמילא את המדבר בנוזל החיים היקר מכל, ושאחריו יציץ ויפרח ויוריק, ויוכל לשמש מקום יישוב לבני אדם. האם לא כך אירע לנו עם קום המדינה, שעה שבזמן מועט הכפלנו ושילשנו את אוכלוסיית המדינה בזרם כביר של עולים?
|
|
הרינה והדמעה הכרוכות יחדיו
|
|
|
לאחרונה קראתי כמה ספרים על עלייתם המדהימה של יהודי תימן לארץ מאז ראשית שנות השמונים של המאה ה-19 ועד למבצע 'מרבד הקסמים' בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, עם חיסול גולת תימן העתיקה. מה שדחף אותם היה אותו חלום שיבת ציון שגלגלו על לשונם בפרקי התהלים שידעו על-פה. כאפיקים בנגב הגיעו לכאן אלפים-אלפים מדי שבוע והציפו את הארץ. אבל גם סכנה יש בברכה המרובה הזאת. היו כמה שנסחפו למוות בזרם האדיר, ואחרים שכמעט קיפחו אף הם את חייהם לולא מאמציהם ההרואיים של צוותי החילוץ. חלום שיבת ציון צופן בחובו גם סכנות ובעקביו של הזרם הנוהר בחזרה אל המולדת הישנה, נסחפים כאלה המאבדים את עצמם, את כבודם ולעתים את חייהם. "הזורעים בדִמעה ברינה יקצֹרוּ". הרינה הכרוכה עם הדמעה הייתה אבן יסוד בתולדות עמנו. המראות המיוחדים בנגב אינם רק גלוית נוף. גם הטבע מלמד אותנו שיעור בענווה, בגילוי תחושת האחריות והערבות ההדדית, באמונה שגם המקום הצחיח והשומם ביותר, עשוי להתמלא בחיים, וגם, גם זה, אמונה מחודשת בחזון שיבת ציון: "הלוך ילך ובכֹה נושא מֶשֶך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".
|
|
