משלחת ההצלה של ישראל בהאיטי היא טיפה בים, אבל טיפה יפה, גבישית. טיפה שהיא פנינה. ישראל במיטבה האנושי, הטכנולוגי. ישראל המוסרית, המצפונית. ישראל שמממשת את העליון שבערכים האנושיים – אדם לאדם – אדם.
המשלחת הישראלית היא מעט המחזיק מרובה. היא עושה שם, פשוטם כמשמעם, לילות כימים, לא חוסכת כל מאמץ וכל משאב, כדי לנסות להציל חיים מתחת להריסות. ישראל ממצה כל סיכוי, זעום וקלוש ככל שהוא, להילחם על חיים אנושיים.
הטוב והיפה שנזקפים לזכותנו יימוגו כלא היו. ישראל היפה תשוב ותתכער בדעת הקהל. ישראל הנקייה תזדהם בימים שעוד נכונו לנו. שעתנו היפה תהיה כאינה. לא ירחק היום ואנחנו – מוקעים, משוקצים, מנודים – נתהה את תהייתנו: ההיית האיטי או חלמנו חלום?
אבל עכשיו, עדיין, זה לא זמן למחשבות ולהרהורים, לא על האופן שבו ניתפס בדעת הקהל העולמית לאחר שמשלחת הרצון-הטוב שלנו תשוב הביתה. זה גם לא הזמן לחשוב, מדוע האדמה רעדה דווקא מתחת לרגליהם של מי שגם בהיעדר רעידתה היא עבורם קרקע נזילה, לא יציבה, אדמה רעה שלא מניבה להם תנובת חיים. זה זמן המעשים. המעשים שאינם סובלים דיחוי. המעשים שאין להרהר על נחיצותם, כי הם נחוצים לאין שיעור.
עשרות רופאים ואנשי הצלה נוספים, איש בתפקידו החיוני והמוערך, עמלים בתוך העיר הקרוסה, ההרוסה, נלחמים על כל בדל סיכוי למשות נפש מעונה וגוף מעוך מתחת לים הבטון הכבד. גם נסים ייאמנו – עינינו הרואות עדות – ובניגוד לכל סיכוי והסתברות, גם לאחר שמונה ימים מוצאים שם, השד יודע איך, ניצולים. אסור לאבד את התקווה. אכן, עוד לא אבדה תקוותנו. מי היה מאמין כי מילות ההמנון נוקבות בדיוקן המצמרר, המואר.
המשלחת הישראלית היא דוגמה שהיא מופת. לרגע אני מדמה את כל כולנו טבועים בחותמם של האנשים שהתגייסו למשלחת, בצלמם ובדמותם. תעתועי החיים וגורלם הועידו לחלקנו תפקיד חשוב, בהול, והם ממלאים אותו באופן מעורר הערצה, לא רק כאן, במולדתם, אלא על-ידי רבים בכל רחבי העולם. הלוואי שכך וכאלה, מגויסים ומתגייסים ללא שיהוי, ללא דיחוי, ללא שאלות, גם לצרכים הדחופים במקומותינו. הלוואי שגם למעוזי העוני והמצוקה הקיומית המתמשכת בארצנו, במקומות שבהם מדי יום חרב עולמם של בני אדם רבים, המשוועים למשלחת הצלה, בהיעדר רעידת אדמה, הם משוועים לשווא, נואשים, אבודים, מעוכים מתחת להריסות החיים. הלוואי שכאשר תשוב משלחת ההצלה מהאיטי – נטכס עצה קולקטיבית ונבחן אפשרויות סיוע להמוני בני-אדם בישראל, אשר בהיעדר סיוע חיצוני לא ייחלצו לעולם מתחת לקריסת חייהם ולא ייוושעו לעולם מההריסות. אנשים שלעד לא תהיה להם תקומה.
האומנם נמצא טיפה אחת, טיפה בעם, לסייע למי שטובעים בים החיים הקר והאכזר? האם בעולם שאין בו רחמים נגייס, לכל המעט, את חמלתנו לאנשים שבלעדיה לא ישרדו?
