למה צחקה שרה?

סוגיית גירוש ישמעאל קשורה קשר הדוק לסוגיית יחסה של שרה להגר. כאן אוסיף את ראייתה הלאומית ארוכת הטווח של שרה לגבי יחסה לישמעאל ודרישתה האולטימטיבית לגרשו. שרה ראתה את ישמעאל מצַחק. כפי שכבר ראינו, לפי הפרשנים הכוונה היא לשלוש העבירות החמורות ביותר: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, שעליהן אומרים חז"ל "ייהרג ואל יעבור". שרה, בניגוד לאברהם, צפתה בכך לא רק את הסכנה האישית האורבת לבנה יצחק, אלא את הסכנה הלאומית שטומן בחובו לעם ישראל החיבור עם ישמעאל. היא עמדה על הצורך בהפרדת שני העמים, המוסלמים והיהודים, ללא כל פשרות. ואכן הקב"ה אישר את המהלך, ואמר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה, שְמע בקולה". ומכאן - כפי שמציין רש"י - שהייתה לה רוח הקודש יתרה על אברהם. נראֶה שמדובר בבינה הנשית, המשתקפת באינטליגנציה רגשית ובאינטואיציה מפותחת, שאפיינה את אימהותינו. גם רבקה אמנו צפתה, בניגוד ליצחק, את הסכנה הלאומית הצפויה לעם ישראל, אם חלילה עשיו יקבל את הברכות. ואומנם לאחר שעשיו מכר את הבכורה ליעקב, הוא קיבל את הברכות מאביו כדין. לעומת זאת, התרומה הלאומית של רחל באה לידי ביטוי בהעלמת אלילי אביה לבן, שהם בניגוד לאמונה היהודית.

ואחרון-אחרון, אדון בהרחבה בסוגייה שהעניקה למאמר את שם הכותרת: למה צחקה שרה? ניתן להתייחס לצחוקה של שרה במישור הפשט ובמישור הדרש. במישור הפרט אכן, כפי שמצביע אונקלוס, חל שינוי במשמעות צחוקה מחיוך ראשוני לשֵמע בשורת לידת יצחק בגילה המופלג, לצחוק במשמעות שמחה, ועובדה היא שיצחק נקרא על-שם הצחוק, כלומר במשמעות השמחה. אולם צחוקה של שרה לפי הסבר הפשט, אומר דרשני. הוויכוח בנושא בין שרה לה' נראה פשטני מדי, ומעורר רושם כאילו מדובר באיזה ויכוח סתמי בין מורה לתלמיד. שרה הנבוכה מתקוממת ומכחישה "לא צחקתי", וה' מתעקש "לא, כי צחקתְּ". לכן נראה לי כי ראוי לפרש גם את צחוקה הראשון במובן של שמחה, ואומנם מצאתי סימוכין לכך בפרשנותו של אור החיים הקדוש. לפי זה נראה לי שהקב"ה פנה לאברהם בשאלה "למה זה צחקה שרה" כשאלה רטורית, כדי להיכנס עם בני הזוג לשיחת הבהרה עקרונית. כשם שהקב"ה פנה לאדם הראשון בשאלה "אייכה", לאחר החטא הקדמון של אכילה מעץ הדעת, ולקין בשאלה הרטורית "אי הבל אחיך", לאחר הרצח, כדי להעמידם על מקומם בעקבות החטא, כך להבדיל לגבי שרה נועדה שאלת הפתיחה להבהיר את מהות הצחוק. מדוע אפוא פנה ה' לאברהם, בשאלת הצחוק של שרה, ולא ישירות לשרה אמנו שהיא נושא הדיון? תשובה אפשרית אחת היא כדי לא להביך מדי את שרה, תשובה אפשרית אחרת, מעמיקה יותר, היא כדי לאפשר לשרה מרחב תגובה, שיקול דעת והפנמת מהות הצחוק מתוך ריחוק אובייקטיבי. מעֵבר לכך נראה לי כי הפנייה לאברהם באה להשוות בין צחוקו לצחוקה של שרה, ולהצביע על כך כי כשם שאברהם צחק מתוך שמחה, כך גם שרה. על כן הפנייה אליו חשובה למהות הדיון. לכאורה ההקבלה בין צחוקו של אברהם, בתגובה להולדת יצחק בגיל זיקנה, לצחוקה של שרה, מעלה ממצאים דומים. על שרה נֶאמר: "וַתצחק...בקרבה לאמר: אחרי בלותי הייתה לי עדנה, וַאדונִי זקן" (בראשית י"ח, 12). בדומה לכך נֶאמר לפני כן על אברהם: "וַיִפל... על פניו וַיצחק, וַיאמֶר בלִבו: הַלְבֶן מאה שנה יוָלד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?!" (שם י"ז, 17). המוטיבים בשני הפסוקים דומים. גם אברהם וגם שרה צוחקים, מתוך תמיהה והכרה בעובדה כי מבחינה ביולוגית לידה בגילם המופלג של שני בני הזוג היא בלתי-אפשרית. מדוע אפוא מפרשים חכמינו את צחוקו של אברהם במשמעות של שמחה, ואילו את צחוקה של שרה כלגלוג? נהפוך הוא. אם מבחינה תחבירית אצל אברהם מדובר בבירור במשפט תמיהה, הרי לגבי שרה ניתן לראות את מבנה הפסוק כמשפט חיווי, ולא כמשפט שאלה. לפי זה שרה צחקה בקרבה, כלומר שָׂמחה, כי אכן למרות שהיא ובעלה זקנים, תהיה לה העדנה ללדת. נראֶה כי אצל אברהם הובהרה משמעות הצחוק בהמשך דבריו לה': "לוּ ישמעאל יחיה לפניך". אברהם העניו, כדרכו, וכדרכם של האבות הצדיקים, מכיר באפסותו כלפי הבורא, וכי אינו ראוי לנס של לידת יצחק. הוא מכיר טובה לה' על לידת ישמעאל, ומייחל שיילך בדרכיו. גם שפת הגוף, בתחילת הפסוק הנזכר, מאשרת תגובה זו: "וַיִפל אברהם על פניו". נפילת אפיים ארצה משקפת כניעה, התבטלות עצמית של אברהם והודיה לבוראו. זוהי תגובה טיפוסית לשמחה, ולא ללעג, המשקף נימה אנוכית של גאווה. לעומת זאת, אצל שרה נותר הצחוק דו-משמעי, האם הוא משקף לגלוג או שמחה. דו-המשמעות נתמכת כאמור גם על-ידי המבנה התחבירי האפשרי הכפול של קריאת הפסוק הדן בצחוקה. לשם כך דרושה שיחת הבהרה, שלשמה כינס ה' את בני הזוג. ואכן, ה' מאשר לאברהם את גירסת השמחה של צחוק אשתו, שאינה שונה מזו של אברהם, ומפריך את גירסת הלגלוג מיסודה. "למה זה צחקה שרה", שואל ה'. משפט הפתיחה הוא גם משפט הבהרה. ה' משתמש במילת התכלית 'למה', ולא במילת הסיבה 'מדוע', דהיינו: מה הייתה מטרת הצחוק של שרה? לְמָה היא התכוונה כשאמרה "האף אומנם אלד, ואני זקנתי"? שימו לב, ה' נוקט את גירסת התמיהה, בדומה לאברהם, ולא את גירסת החיווי האפשרית. אך מבחינת המשמעות אין הבדל. אדרבה, הניסוח הרטורי של משפט התמיהה מבליט את המציאות הניסית. ואומנם, שרה בדיאלוג עם עצמה, מאמינה כי "היפָּלא מה' דבר?!" ה', המחולל את מערכות הטבע, בכוחו לחולל ניסים שמֵעֵבר לַטבע. ברוח זו מתבהרים הדברים בדיאלוג בין ה' לשרה. "וַתכחש שרה לאמר לא צחקתי, כי יָרֵאה". שרה מסבירה כי הצחוק לא היה קלוּת ראש, אלא צחוק מתוך יראת ה'. לפי זה פירוש המילה 'כי' הוא 'אלא'. אך ייתכן שהכתוב מאשר את דבריה, ואז פירוש המילה 'כי' הוא מילת סיבה. התורה חותמת על דברי שרה, שהצחוק לא היה של לעג, משום שהיא הייתה יְרֵאַת ה'. המילה "יָרֵאָה" כתובה במשקל של הווה מתמשך, כי לשרה הייתה יראת ה' תמיד, ולא ייתכן שתלעג לדברי ה' ותָּקל בהם ראש. בעוד שרה שוללת את אלמנט הלעג בצחוקה, מיראת ה', מגדיל הא-ל לעשות, ומצביע על האלמנט החיובי בצחוקה, אלמנט השמחה. "וַיאמֶר, לא כי צחקתְּ". הקב"ה מוסיף את נדבך השמחה בצחוקה. ואכן, שרה אמנו מסמלת את השילוב המנצח בעבודת ה': "וגילו ברעדה". יראת הרוממות של ה', יראת הכבוד מפני גדולת הבורא (בניגוד ליראת העונש), מובילה לשמחה להידבק בו. השילוב האולטימטיבי הזה, המסמל את הדרגה הגבוהה ביותר ביהדות, אפיין את האם הראשונה כל ימי חייה. אם אנו זקוקים לאישור נוסף למהות צחוקה הטהור של שרה, בא השם יצחק של בן הזקונים ומעניק את חותמת הכשרוּת הסופית. שמו משקף את הצחוק של שמחה, בעקבות בשורת הולדתו, של אברהם ושרה כאחת. "וַתאמר שרה", בהולדת יצחק, "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי... מי מִלל לאברהם... כי ילדתי בן לזקֻניו" (שם כ"א, 7-6). שרה שמחה בנס, ומתפעלת ממנו. בזכותה, כדברי רש"י, קרו ניסים לאנשים רבים, שהשתתפו בשמחתה. ממשפט התמיהה כאן, המבטא שמחה והתפעלות, בעקבות הולדת יצחק, ניתן להקיש על משפט התמיהה של שרה, בעקבות בשורת הלידה, המבטא אף הוא רגשות דומים. זוהי הקדמת השמחה, לקראת חודש אדר הקרֵב, שבו כידוע מַרבים בשמחה.

"ותענֶהָ שרה וַתברח" מספרת התורה. השאלה היא כיצד שרה אמנו הצַדקת עינתה את הגר? לעניות דעתי, ניתן לפרש את העניין לאור התפיסה המקראית, התואמת את רוח חכמינו. זאת על-פי שלושה עקרונות המנחים אותה. העיקרון הראשון הוא, שהביוגרפיה האישית של אבותינו ואימהותינו מזוהה עם הביוגרפיה הלאומית ומשקפת אותה. העיקרון הנגזר השני הוא שאבותינו - ובמיוחד אימהותינו, שניחנו ברוח הקודש יתרה על האבות - רואים את המאורעות שקרו להם בראייה לאומית לטווח ארוך ואף לדורות. העיקרון השלישי הוא שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לאור תפיסה זו ניתן לבחון את יחסה של שרה להגר. שרה צפתה ברוח הקודש את תולדות עם ישראל לדורות, שמתחילות בתולדות אברהם אבינו. עִם אברהם נולד עַם ישראל, והוא סולל את הדרך לקראת הגאולה, בהתאם לתוכנית האלוקית. אולם שרה ראתה כי בלי גלות אין גאולה, וכי הגלויות מכשירות את הקרקע לקראת הגאולה. ישמעאל הוא הראשון הפותח את סדרת הגלויות, והוא עתיד לְעַנות קשות את עם ישראל. (ניצנים ראשונים לעתידו ניכרים כבר בבית אברהם, כאשר היה 'מְצַחֵק', כפי שמסבירים חז"ל שהיה שטוף בעבודה זרה, בזימה ובשפיכות דמים.) משום כך שרה שעינתה את הגר שיקפה את העונש של ישמעאל על העינוי העתידי של העם היהודי. ייתכן גם כי כבר כשביקשה מאברהם לשאת את הגר לאישה, כיוונה ללידת ישמעאל, המייצג את הגלות, אשר סוללת את הדרך ללידת יצחק, המייצג את הגאולה. עם זאת, למרות שיחסה של שרה אל הגר נבחן בראייה לאומית, עדיין במישור האישי התמיהה על כך שעינתה את הגר בעינה עומדת, דווקא לאור צדיקותה של שרה ומדרגתה הרוחנית הגבוהה. וכאן ניתן לציין את פירושם של רמב"ן ורד"ק, שמצביעים על גלות ישמעאל כעונש לאומי על העינוי של הגר על-ידי שרה, אשר מעשיה כאמור נבחנים בראייה היסטורית. (דוגמאות נוספות לגישה זו הן עשרת הרוגי מלכות כעונש על מכירת יוסף ועוד.) זאת בהתאם לתפיסת היהדות, כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. מבחינת תפיסה כוללנית זו, ניתן דומני לראות את פירושם כמַשלים את התפיסה המקראית בעיני חז"ל.