השלום באופק

נקודת האל-חזור שממנה ואילך עשיית שלום הפכה לבלתי אפשרית הייתה דווקא בימי "ההצלחה" של הסכם אוסלו. אז נוצרה ביהודה שומרון וחבל עזה תשתית ההסתה והקיצוניות המחנכת את הדור הצעיר לאנטישמיות ולמאבק מזוין חסר פשרות. העובדה שבאותה עת מובילי תהליך אוסלו לא פעלו כנגד ההסתה הזו, לא דרשו לאסור את החינוך לשנאה, והסכימו בשתיקה להעצמת הקיצוניות הן בדיבורים והן בהכנות מעשיות, היא זו שהפכה את האפשרות להתפשרות עם קיומה של ישראל לבלתי אפשרית מבחינת הצד השני. גם כיום מנהל אבו מאזן מדיניות דו-פרצופית. בפרצופו האחד הוא כביכול מתון ומנהל משא-ומתן לשלום. אך בפרצופו האחר הוא מאפשר להסתה ולחינוך למאבק מזוין להימשך, ובדומה לקודמו מאשר בקריצה את המשך קיום האנרכיה שמאפשרת לה לפעול. ההקצנה הגיעה למצב כזה, שהביאה את החמאס לניצחון בבחירות אפילו על הפתח שגם הוא כידוע לא מוכן להסכים לקיומה של מדינה יהודית. העובדה שלמרות הניצחון של החמאס בבחירות, אבו מאזן ממשיך לשלוט ביהודה ושומרון ולא הופך לגוויה נקובת כדורים כפי שקרה לתומכיו ברצועת עזה, נובעת רק משליטת צה"ל בשטח, ומהעובדה שבתרגילים פוליטיים כאלה ואחרים קיום בחירות חדשות נדחה ללא מגבלת זמן. הצד השני אינו מתכוון לעולם להילחם בקיצוניים שלו. אפילו לאחר מה שהם למדו עליהם בעזה, הם יעדיפו סטטוס קוו של אנרכיה על-פני ניקוי השטח והשלטת חוק וסדר. אגב, לשרשרת הקיצוניות אין גבול. לא רק הפתח אינו משליט את החוק והסדר שלו על הקיצוניים שלו ביהודה ושומרון. גם החמאס אינו משליט את החוק והסדר שלו באופן מוחלט על הקיצוניים אף יותר ממנו בתוך רצועת עזה. הארגונים הקיצוניים תמיד יהיו הבעיה שלנו, ולכן עלינו להישאר בשליטה. אפשר לעשות שלום קר עם מדינה בלי להכשיר את לבבות תושבי המדינה לשלום, כאשר השליט הדיקטטורי שלה לבדו החליט שזה מה שהוא רוצה, והוא מסוגל לכפות את רצונו במידה סבירה, וכאשר בינינו לבינה יש מרחק מספיק ובמיוחד אם מפריד בינינו מדבר. אך כאשר מדובר באנשים הנמצאים בטווח רוגטקה ממרכזי האוכלוסיה העיקריים שלנו, וכאשר השליטים שלה נשענים בעצם על התמיכה של צה"ל, לעולם לא נוכל לכונן עימם שלום אפילו לא קר, כול עוד התודעה של הציבור הזה באשר לרצון לחיות עמנו בשלום לא תשתנה באופן קיצוני. תהליך כזה יכול לקחת שנות דור, ובפועל לפי המצב בשטח המגמה היא הפוכה – ההקצנה רק הולכת ומחריפה. השגת שלום דורשת משני הצדדים את היכולת לוותר על החלום שלהם. מאיתנו לוותר על חלום ארץ ישראל השלמה (חלום שמרביתנו כבר מוכנים לוותר עליו תמורת שלום אמת), ומהערבים לוותר על חלום חיסולה של מדינת ישראל וחלוקת אדמותיה בין אלה המכונים "פליטים". באופן פרדוכסאלי, דווקא השמירה על המצב הקיים מאפשרת לשני הצדדים לשמור על התקווה להגשמת החלום. החסם היחידי והמשמעותי ביותר להשגת שלום הוא חוסר לחימה חסרת פשרות בהסתה האנטישמית בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה, כמו גם בעצם במרבית מדינות האיסלאם. כל עוד מנהיגיהם לא יסגלו לעצמם בהצהרותיהם כלפי בני עמם את שפת השלום, כול עוד הם לא יאמרו להם משפטים כמו "נגזר עלינו לחיות ביחד", או "שלום עושים עם אויבים", או "צריך להתכונן לוויתורים כואבים", אלא ימשיכו ברטוריקה המתלהמת, ולא יהיה שלום.

מה רע בהתנחלויות? נניח שאכן הולכים להסדר כזה כפי שמציעים לנו. מדוע זה בסדר שיש ישובים מוסלמים במדינה יהודית ולא יכולים להיות ישובים יהודים במדינה מוסלמית? אני חושב שהתשובה די ברורה. ישוב יהודי במדינה מוסלמית יהפך לקורבן קבוע לפרעות. כולם יודעים זאת, אבל איש אינו מפנים את המסקנה הנובעת מתובנה זו. ההסדר שמנסים להוביל אותנו אליו הוא לא שלום אמת, אלא תוכנית הישרדות. האיבה כלפינו תימשך, ואנחנו נצטרך להמשיך לחיות בפחד ולעשות עוד וויתורים. ירושלים, העיר הקדושה לפחות לכל שלושת הדתות, פתוחה היום לכולם, וקיים בה חופש דת כפי שלא היה בה מעולם, וכפי שלא יהיה בה לעולם אם ישתנה המצב המדיני בירושלים. כל ניסיון לחלק את העיר לשני עמים, יהפוך אותה לעיר זרועת בריקאדות, שהחיים בה ואפשרויות הפולחן בה יהיו בלתי נסבלים. המצב הקיים עדיף מכול אפשרות אחרת באופן אובייקטיבי. ואחרונה לא חביבה בעיית "הפליטים”. בעיה מדומה שהומצאה כדי למנוע את קיומה של מדינת ישראל. האנשים שהפכו לבני ערובה של "הבעיה" הזו, ישוחררו מהסיוט רק ברגע שיהיה ברור שאין ולעולם לא תהיה דרך לקבל אדמות בישראל. כול עוד ניתן יהיה להשלות אותם שהם יוכלו לכבוש לעצמם אדמות בארצנו הם ימשיכו לחיות בתנאי קיפוח. קיפוח שהאחראיות לו הן המדינות הערביות שלמרות שהן בעצמן רדפו וגירשו מאות אלפי יהודים מתחומן, לא מכירות בכך שהתרחש תהליך של חילופי אוכלוסין, שאין ממנו חזרה. משהסרנו מעל הפרק את החסמים המדומים לשלום, בואו נבחן את החסמים האמיתיים לשלום.

נשאר לכן לברר בינינו לבין עצמנו למה בעצם אנו רוצים שלום. נושא זה מזכיר לי את הבדיחה על אותו מיליארדר שיצא לחופשת דייג בספינתו של דייג אביון. שאל אותו הדייג – לשם מה אתה טורח לאגור את כל המיליארדים שלך? זה ברור, ענה המיליארדר. כדי שאוכל להרשות לעצמי לצאת לחופשות דייג כאוות נפשי. מוזר, אמר הדייג, זה בדיוק מה אני עושה, ואינני זקוק לכול המיליארדים. הקשר של הבדיחה למקרה שלנו הוא די פשוט. אנו רוצים שלום כדי שנוכל לחיות ביחסי שכנות ורעות, בלי לפחד איש מהשני, ולפתח את הכלכלה לרווחת כולם. אבל שום דבר לא מונע מאיתנו לעשות זאת כעת. זאת אומרת, אם כולם באמת רוצים שלום. כל מה שצריך לעשות הוא להתמקד בקידום הדו-קיום, במקום לבזבז את הזמן על תהליכים מדיניים עקרים. אבל, תאמרו מיד. מה יהיה עם ההתנחלויות, ומה עם ירושלים, ומה עם "הפליטים"? רגע, לא אמרתם שאתם רוצים שלום? אבל למענכם, נבחן אחד לאחד את את החסמים לשלום. אלה המדומים, והאמיתיים.

אחד מענפי העיסוק המפותחים במדינת ישראל הוא ענף עשיית השלום. יש האומרים שיש אפילו סקטור לא קטן של עסקנים שמתפרנסים מעיסוק זה ברווחה ניכרת, ואף מכניסים למדינה מטבע זר אגב כך (ע"ע הקרן החדשה לישראל). במשך השנים הצליחו עושי השלום לחולל מהפך של ממש בדרכי החשיבה של הציבור בישראל, ובמוכנות שלו לוויתורים. מסירוב מוחלט להכיר בקיומו של "עם פלשתיני", וויכוח על השאלה האם כדאי או אסור להחזיר שטחים, שהתנהל בישראל בסוף 1967, הגיע הדיון הציבורי לעיסוק בשאלה כיצד לקדם את הקמת "המדינה הפלשתינית”, ואם וכמה אחוזים פחות מ-100 של שטח אפשר לתת להם. דומה שעושי השלום בישראל נחושים להקים את "המדינה הפלשתינית" יותר מהערבים עצמם. ובכול זאת, באופן פרדוקסאלי, דווקא ההצלחה של עושי השלום בקרב הציבור בישראל, גורמת לכישלון שלהם במבחן התוצאה הסופית. אילו במקום לעסוק בשכנוע דעת הקהל בישראל להגביר את הוויתורים כול העת, היו מתמקדים בריכוך עמדותיו של הצד השני, ייתכן שהיה ניתן להגיע כבר לפשרה. את דעת הקבל בישראל אפשר היה לשכנע בדיעבד לאחר שההסכם כבר היה חתום, כפי שהיה בעקבות הסכם השלום עם מצרים. אך אולי בעצם עושי השלום מחפשים את הגרוש מתחת לפנס? אולי הם מתמקדים בהגמשת הצד שלנו, משום שרק אנחנו נהיה אי פעם מוכנים להתגמש? מאז 1977 לא היה ראש ממשלה אחד בישראל שלא הקדיש את מרבית זמנו ל"תהליך השלום". אילו היה משקיע אותה כמות זמן בקידום מערכת החינוך למשל, היו וועדות פרס נובל לפיזיקה, כימיה, רפואה, ספרות וכלכלה מעתיקות את מקום מושבן דרך קבע לישראל, פשוט משום שלא היה טעם להטריח את כל הזוכים להגיע מידי שנה מישראל לשבדיה דווקא. אילו היה מקדיש כמות זמן זהה לעיסוק במניעת עבריינות, היו עורכי דין פליליים בישראל נאלצים לעבור הסבה מקצועית לתכנות מחשבים. שערו בנפשכם מה היה יכול להיות אם היה מקדיש זמן כה רב לביעור העוני, למלחמה בתאונות דרכים, לשיפור מערכת הבריאות או לקידום השרות לאזרח. אבל במקום זאת, כל ראשי הממשלה עסוקים מעל לראש מזה למעלה מ-30 שנה ב"תהליך השלום", והתוצאה היא – כלום, נאדה, גורנישט. יכול להיות שאף אחד לא רוצה לעשות איתנו שלום? לא! לא ייתכן.