בניסיונו להשפיל את השגריר הטורקי בארץ, לא השכיל סגן שר החוץ שלנו להבין, כי יחסה של טורקיה כלפי ישראל אינו מצוי כלל בתחום הדיפלומטיה, אלא בקטגוריה של חופש הביטוי. אחרי ככלות הכל, העניין כולו החל מסדרת טלוויזיה. חבל גם שדני איילון לא הפנים את הכלל העתיק: "באיסטנבול - נהג כמו טורקי", ולא יישם אותו במסגרת גל ההצלחה העולמי השוטף את הקולנוע הישראלי. ניתן היה להכין לטורקים, לעולם ולנו כמה סרטים טורקיים, שבטורקיה "יאהבו" לראות.
בסרט הראשון, למשל - "המרדף אחר אפו" - הייתה יכולה לככב דמותו של עבדולה אג'לאן, המכונה "אפו", מנהיג ארגון המחתרת "מפלגת הפועלים של כורדיסטן" - PKK, הנאבק להקמת מדינה כורדית עצמאית בחבלים הכורדיים שבשליטתן של טורקיה, עירק ואירן, וכלוא מאז שנת 1999 בבידוד באי טורקי נידח, לאחר המרת עונש המוות שלו במאסר עולם.
סרט שני, או אף סדרת תעודה איכותית, יעסקו ברצח העם הארמני, המכונה גם "השואה הארמנית", שנעשתה על-ידי האימפריה העות'מנית בעת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. שואה זו, שמדינות רבות מכירות בה, אינה מוכרת כל כך במדינת ישראל. עתה הגיעה אולי השעה לציין את הכרתנו בה, בדמות סרט או סדרה, שיחשפו את סיפורם של הארמנים ושל ההסתה נגדם, אשר החלה ביוזמת הסולטן עבדול חמיד השני, במחצית שנות ה-90' של המאה ה-18 ונמשכה אל תוך המאה ה-20', כשבשיאה נרצחו באופן שיטתי כמיליון ארמנים. הרפובליקה הטורקית, יורשתה של האימפריה העות'מאנית, מתנגדת עדיין לשימוש במונח "רצח עם" כמונח לגיטימי לתיאור אירועי אותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של השלטון הטורקי או של העם הטורקי לאירועים אלה. ייתכן אפוא שסרט כזה ינער מעט את עמדתה הנחרצת כל כך.
ולאחר שהקרקע הקולנועית תהיה בשלה, ניתן יהיה להפיק סרט שלישי במיזם "פיתוח התודעה הטורקית" והפעם - על-פי ספרו של הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל "ארבעים הימים של מוסה דאג", המבוסס על עובדות היסטוריות. לספר זה - המתאר את קורותיהם של 5,000 ארמנים שהתבצרו על "הר משה" ("מוסא דאג") בניסיון להתנגד להגלייתם משבעה כפרים בהם התגוררו, עד לפינויים משם למצרים בשתי ספינות צרפתיות - תפקיד נכבד במאבקם של הארמנים להגברת המודעות לאסון שפקד את עמם בחסות טורקיה.
סרט רביעי יתאר את טבח בני העם האשורי, נוצרים באמונתם, שביצעו הטורקים במקביל לרצח העם הארמני. האשורים נרדפו בידי "הטורקים הצעירים", ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות, גורשו מבתיהם החל מסוף 1914, ובמהלך 1915, "שנת החרב" ("שתו ד'סייפו"), נטבחו כ-275 אלף נפש מהם. באותה הזדמנות "חגיגית" ביצעו הטורקים מעשי טבח גם במיעוט היווני במדינה.
טורקיה משקיעה מאמץ ניכר בהצנעת ההתרחשויות שעליהן מבוססים הסרטים המוצעים, ומחאותיהם של תנועות וארגונים כורדיים, ארמניים ואחרים זוכות לתמיכה ולהכרה של מדינות רבות בעולם, שישראל אינה נמנית עליהן. על-פי מספר מקורות, ישראל אף נדרשה על-ידי הטורקים לסייע בהפעלת לחץ על הממשל האמריקני, לבל יכיר בשואת הארמנים.
כעת, משהבהירו לנו הטורקים כי פעילותם נגדנו היא חלק מחופש הביטוי והאמנות, על ישראל לתמוך בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה שלה ולעודד הפקות בינלאומיות, שבניגוד לסדרה הטורקית על ישראל, יתארו אירועים אמיתיים, ואולי אף יזכו את ישראל בפרסים רבי יוקרה. שום דבר לא יקרה אם אחרי כל הקרנת "סרט טורקי" כאמור, ננוח עד הקרנתו של הסרט הבא, כמו שכבר לימדונו חכמינו: "להרוג טורקי ולנוח".