משחק פירמידה מבוסס על-פי רוב על מכירת מוצר אמיתי, אולם הרווח המובטח למצטרפים אליו – מופרז. המשתתפים מרוויחים מצירוף קונים חדשים למשחק ולא מפעילות "עסקית". בסיס הפירמידה מתרחב – המגויסים החדשים מצרפים קונים נוספים, כדי לתמוך בהכנסותיהם של הוותיקים. כאשר "נגמרים" המצטרפים, אי-אפשר עוד לשלם לחברים שמבקשים לממש "רווחים", והעסק מתמוטט.
"מדינת הרווחה" שהתפתחה במערב היא משחק פירמידה, הצומח על תשתית פגומה במערכת הדמוקרטית: לפוליטיקאים קל מדי לחלק כסף לאזרחים. המודל של "מדינת רווחה" מחייב, באופן בלתי נמנע, מעורבות גדלה והולכת של פוליטיקאים ("המדינה") בכלכלה ובחיי הפרט, וכתוצאה מכך נדרש גידול מתמיד בגיוס הלוואות על-ידי הממשלות, מעבר לסכום הנחוץ לפירעון הלוואות קיימות ל"שחקנים ותיקים". כמו כל משחק פירמידה, קריסת ה"מודל" היא רק שאלה של עיתוי – קרי, אירוע היסטורי מכונן.
לאחר שסדר היום החברתי העניק להם את הרקע האידיאולוגי הדרוש, עיגנו הפוליטיקאים את ההליכים הדמוקרטיים להעברת תקציבים לשם ריצוי המוני הבוחרים. הלחץ להיבחר לקדנציה נוספת מחייב פוליטיקאים להבטיח לבוחרים יותר כסף תמורת פחות עבודה, או אפילו ללא צורך בעבודה כלל. ניתוק הקשר בין הכנסה ובין עבודה הומר ב"זכאות" או ב"זכויות חברתיות" – ממענקי לידה, דרך סבסוד דיור, בריאות וחינוך ועד למשכורות עתק לעובדי נמלים.
כל קבוצת לחץ מאורגנת ומקושרת (לובי) חולבת מן הקופה הציבורית "הטבות" בהתאם לכוחה להזיק או להיטיב עם הפוליטיקאים. ואילו הסמכות שניתנה לפוליטיקאים להתערב בכלכלה מאפשרת הצדקה של כל הזרמת כספים. כיוון שאין דרך להגביל את התחרות על התקציבים רק לטובת "שכבות חלשות", תעשיינים, אוניברסיטאות, עובדי חשמל ונמל, עסקים קטנים, ועסקי ענק ש"גדולים מכדי ליפול" – כולם סוחטים מן הפוליטיקאים חקיקה מפלה ומגוננת או תמיכה תקציבית ישירה, מעבר לתמורה אשר לה היו זוכים בתנאי תחרות חופשית. לכולם "מגיע".
ליישום האידיאולוגיה נדרש סקטור ציבורי שצומח ללא הרף ומעסיק חלק הולך וגדל של כוח העבודה בפעילות שאינה מפיקה ערך כלכלי.
מקורו של המימון לאותה פעילות הוא אך ורק מיסים על העושר שמייצרים אזרחים יצרניים. אין מקור מימון אחר, שהרי ממשלות אינן מייצרות דבר. אלא שיש גבול להיקף המס שהאזרח מוכן לסבול. העלאת מיסים מעבר לאותו גבול תגביר את הסיכון הפוליטי לנבחרים. מחסום זה אמור להיות בלם, המאזן את נטיית הפוליטיקאים להרחבת מעגל הנהנים מ"ארוחות חינם".
כדי להתגבר על המחסום הומצא הכלי שנקרא איגרות חוב ממשלתיות (אג"ח). כאשר ממשלה ממצה את יכולתה הפוליטית לגבות מיסים שנואים נוספים, היא פונה לגייס כסף כהלוואה, באמצעות מכירת אג"ח. ממשלה שמוכרת אג"ח זוכה למענק, שכן פירעון החוב שהיא יצרה יחול בקדנציה של ממשלה אחרת. בעיה שלה. הלוואות חדשות מגויסות כדי לפרוע את הקודמות. מגלגלים. בשלב זה מתחיל משחק הפירמידה. וכיוון שמשחק זה החל כבר מזמן, למעלה משליש מתקציבה של ממשלת ישראל כיום נועד לפירעון חובות העבר. כולנו מבינים מה יקרה למשפחתנו, אם נאמץ מסלול של לקיחת הלוואות חדשות כדי לפרוע את הקודמות – ניצור כדור שלג גדל שיביא לקבורתנו הכלכלית, שהיא סופו של משחק הפירמידה.
שני תהליכים עיקריים מאריכים את חייו של משחק הפירמידה הממשלתי: האחד – פיתוח חידושים טכנולוגיים המגבירים את פריון העבודה, מפחיתים את מספר שעות העבודה ואת כמות חומרי הגלם הנדרשים לייצור מוצרים; השני – הגלובליזציה: התרופפות המשטרים הטוטליטריים באסיה אפשרה צמיחת תעשיה תחרותית בשכר עבודה נמוך יחסית, והוזלת המוצרים העלתה את רמת החיים בעולם והפיקה חסכונות שהושקעו באג"ח של הממשלות – במשחק הפירמידה.
