הקמפיין שמנהל
אריאל אטיאס להוזלת מחירי הקרקעות באמצעים מלאכותיים דומה להצעות של ולדימיר ז'ירינובסקי למציאת פתרונות דיור מוזלים עבור משפחות צעירות וחסרי דיור. ז'ירינובסקי תוקף את המנהיגים המושחתים, ומבקש לאחד בין שני גופים: ועדת החקירה לגילויי שחיתות ושלטונות המס.
ז'ירינובסקי טוען שרוסיה איבדה סכומי עתק בהשקעות בחו"ל, ובעקבות משבר האשראי נחשף הרובל לשער המרה הפוגע ביכולות ההבראה הכלכלית. תחת זאת יש להשקיע בדיור ציבורי למיעוטי יכולת תוך קביעת קווי זכאות הנשענים על עלויות בנייה מול הכנסה ממוצעת.
במידה שההכנסה הממוצעת תהיה קטנה מעלויות הבנייה, יש לאפשר ל"עני" לקבל דיור ציבורי. מתנגדיו של ז'ירינובסקי מכנים את המעותיו כ"צבועות", קוראים לו בשמו היהודי "וולפוביץ'" ומונים את "חטאיו" האתנוגנטיים.
כדי להוזיל את עלויות הבנייה מציע מנהיג המפלגה הדמוקרטית הלאומית (השלישית בגודלה ברוסיה) לבנות בתים בני קומה אחת. על הבתים להיבנות מעץ, המצוי בשפע. את האנרגיה לחימום יפיקו מיערות הענק שברוסיה, מבלי לבזבז מטבע קשה על יבוא נפט, פחם וגז.
המתנגדים להצעות ה"מוזרות" שולחים את ז'ירינובסקי להציע אותן לקזחסטן (מקום הולדתו), שם נחשב המנהיג לאישיות בלתי רצויה.
אריאל אטיאס "הלוחם למען צדק חברתי", חבר בכיר במפלגה חרדית הצוברת תאוצה ותנופת מעורבות בכל ועדות התכנון המקומיות והמחוזיות, שאינן נקיות משחיתות [שלומית צור, Themarker 22.1.2010], למרות כוונותיו הטהורות, עשוי להצטייר כבא-בריתם של חברי ועדות התכנון העוצמות עיניים ממציאות ההולכת וטופחת על פניהם של אזרחים שלווים ותאבי סדר.
את אטיאס לא יכנו "וולפוביץ'", או "יהודי חמסן", אך יזכרו שבאותה מפלגה היו כבר בניזרי, דרעי, לוי ואחרים. ולו רק בשל סמיכות המושבים, על אטיאס למשוך ידיו מטיפול במה שעמיתיו מייחלים - שליטה בקרקעות.
נדגים. ברחוב
דוד שמעוני 25, בעיר חדרה, שופץ מבנה ישן, אין מקום לחניה, דרך לא דרך, המבנה נטוע בין מבנים רעועים שכוסו בטיח צבעוני והוחלפו בם הרעפים. בכניסה אל המבנה עשר תיבות דואר. על השלט כתוב: דירות להשכרה בנות 2-1 חדרים. כיעור ארכיטקטוני כזה מוסיף כתם לשכונה של בתי עמידר, שמלבד ערימות זבל בנות עשרות שנים, לא חל בם כל שינוי. המבנה עצמו מוקף משני עבריו במגרשים למכירת מכוניות, ממולו שיכונים שרוב המתגוררים בהם עלו בשנות התשעים מאתיופיה והקווקז. כמובן שנותרו ב"קופסאות הגפרורים" שרידים לעלייה משנות החמישים והמקום כולו משדר עוני, עזובה, הזנחה והתעלמות מצד הקברניטים המקומיים (וזאת הכניסה החדשה, המשתפצת, של העיר).
בחקירה רחבת אי-שיתוף פעולה, נאמר שהבעלים של הקומפלקס לחלכאים שייך ל"דתיים". והרי "הדתיים" יושבים בוועדות התכנון וידם בכל! לא יכול להיות שפקח חלף על פני המקום והתעלם מהבנייה, משיפוץ, מהוספה, משיפור, מהגבהה, מהרחבה, מחיפוי, מקריעת פתח, מפתיחת חלון, מסלילת מעבר, מהנחת לבנים, מהשפרצה, מהעמסה, מהובלה, מהפרעה לסדר ומהפגיעה בנוף האורבני.
תהא זאת היתממות להציג את בוני "בתי-המחסה" כאבירי הצדק החברתי. אך בקצה השני של העיר הקים "דתי" אחר, מעמותת אקי"ם, את המבנה היפה ביותר בעיר עבור שלושים חוסים מפגרים. מבנה שהושקעו בו מחשבה, אהבה, ראייה לטווח ארוך, השתלבות במרחב, דאגה, חמלה - ולא מתוך רצון להתעשר, ולא מתוך רצון לנצל את החלכאים, ומבלי להשתמש בחומרים זולים, ומבלי להסתפק בקומה אחת וטיח, אלא מבנה עטור אבן, נעים וחם.
ברור שקבלת האישורים במבנה היפהפה ארכה זמן רב יותר מאשר האישורים שהתקבלו (אם בכלל) לבנייתו של "בית המחסה" המכוער (פיזית וחברתית).
