נכנסנו לרכב. אני ליד ההגה, מירי מאחור ואייל לידי. מיד רואים שפריהוף הבן נולד עם הגה ביד. הוא נראה בתוך הרכב כמו דג בספרייט. עליז ותוסס באופן חשוד. והוא מתחיל להסביר. אז הנה כמה דברים שחשוב לדעת על הרכב, עוד לפני הנהיגה עצמה. נתחיל בהגה. באופן טבעי מיקמתי את הידיים בתנוחת ה'עשר ועשרה', הידועה גם כ'עשרה לשתיים', כמו שלמדתי בקריית-מלאכי. פריהוף ביקש ממני לעבור ל'תשע ורבע'. "מה הבעיה עם עשר ועשרה?" ניסיתי לברר. ובכן, זה מאד אולד סקול. היום בעולם כבר מעדיפים את תשע ורבע. ככה אתה מרחיב את טווח התנועה של הידיים. נתקע פחות. טוב. אם עבריינים נמלטים עושים שבע עשרים וחמש עם אזיקים, אני יכול להרשות לעצמי לעבור לתשע ורבע. מי אני שאתעקש?
מההגה עברנו למראות הצד. איך אתה מכוון את המראות? ביקש פריהוף לדעת. רציתי לומר לו שזה בכלל לא עניינו, והעובדה שאני מאותגר מוטורית לא אומרת שאני לא בן אדם עם רגשות ממש כמוהו, אבל זה הרי לא נכון. "אני משאיר פס קטן של הרכב שלי בקצה המראה", אמרתי. "זה עוזר לי למקם את עצמי", הוספתי הסבר.
"לא טוב", הוא אמר. "מה שאתה בעצם עושה זה לאבד הרבה מהתועלת של המראות. אתה יוצר המון שטח מת בלי סיבה. מה שצריך לעשות זה לדחוף את המראות החוצה עד לנקודה שלא תראה את הרכב שלך בכלל, ואז עוד טיפה".
מה אני אגיד לכם, כל יום לומדים משהו. מה עוד? הזרועות. לא להחזיק אותן ישרות, אלא כפופות מעט. במקרה של תאונה חס וחלילה, הזרועות הישרות רק עוזרות לגוף להתרסק. עוד דבר. מרחק הישיבה מההגה: חשוב שהידיים יגיעו לנקודה הרחוקה ביותר בהגה מבלי שהגב יעזוב את המושב. הידיים שלי לא הגיעו, אז אייל ביקש שאיישר את גב המושב. זהו. עכשיו הכול מוכן לרגע הגדול. שנייה לפני שהתחלתי לנהוג, מירי ביקשה לצאת מהרכב. היא אמרה לאייל משהו על זה שהיא חייבת לצאת כדי לצלם את הרכב מכל מיני זוויות בחוץ, אבל אני זיהיתי את הפחד בקולה. מירי יצאה והתמקמה בתוך ואן שעמד בצד המגרש. אייל אמר לי להתחיל לנהוג. שילבתי להילוך D. הוא אמר שהילוך שני עדיף, כי ממילא לא נפתח מהירות. התחלנו בכמה סיבובים חוצי קונוסים כדי לעשות היכרות עם המסלול. כמו בגרנד פרי. האמת שהיה נחמד. כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק, רק בלי כל אלה שמפריעים. ואז, כשבדיוק התחלתי ליהנות, אייל החליט להפעיל את הסקיד-קאר. "מה שנעשה עכשיו זה לתרגל תת-היגוי", הוא אמר. אייל ידידי, אמרתי לו, ספר לנו מה זה תת-היגוי.
ובכן, מתברר שתת-היגוי זה מה שקורה לרכב כשהגלגלים הקדמיים מפסיקים להקשיב לך. מתי זה קורה? למשל כשנכנסים לפנייה שמאלה בכביש חלק, במהירות גבוהה מדי. אתה מסובב את ההגה בכל הכוח שמאלה, אבל הוא נעשה רך ולא ממש מגיב והגלגלים מתעקשים להמשיך ישר. בתיאוריה זה נשמע בעייתי. בפועל זה ממש מפחיד. נסעתי ב-20 קמ"ש, ורגע לפני שנכנסתי לפנייה אייל נתן כמה לחיצות על השלט שבידו, ופתאום לא יכולתי לצאת מהפניה. לחצתי חזק על הברקס, סובבתי את ההגה בכל הכוח, אבל הגולף, כמו חייל ורמאכט ממושמע, המשיכה ישר לכיוון הגדר. כל החיים עברו לנגד עיניי. אייל חייך ועצר את הרכב. "זה", הוא אמר, "היה תת-היגוי, ואתה עשית בדיוק מה שהאינסטינקטים שלך אומרים לך לעשות".
"וזה לא טוב?" שאלתי. "על הפנים", ענה.
מתברר שהאינסטינקטים שלנו טובים בקושי לתפעול חמורים בדרך לירושלים. מכוניות זה כבר עסק אחר, וחשוב ללמוד מה כן צריך לעשות. בקצרה: הכי טוב זה לעשות מעט. אם המהירות היא לא נוראית ואתה מזהה את התקלה מספיק מוקדם, אז העצה היא לעזוב את דוושת הדלק, להחזיר קלות את גלגל ההגה (כן כן, לכיוון ההפוך מהפניה) ולהימנע מלחיצה על הברקס. רק אם המהירות גבוהה אז לוחצים חזק על הברקס. נחמד. אחרי ההסברים התחילו התרגולים. פעם אחר פעם נכנסתי לפניות כשהציר הקדמי שלי כמעט ולא מתקשר עם האספלט. לאט-לאט התחלתי להגיב נכון. מה שגרם לאייל להתלהב ולומר דברים כמו "אתה רואה? איזה יופי! עכשיו תגביר מהירות!" מה נגיד, אבידה גדולה לעולם רפואת השיניים. אחרי עשר דקות של תת-היגוי (תודו שזה נשמע כמו סימפטום של שדרים ברדיו האזורי) הגיע הזמן לשינוי.