המדען הקוגניטיבי ג'ורג' לייקוף, כשהוא יושב על כתפי רבים וטובים, מסביר בספרו The political mind שבני-אדם מבינים את המציאות באמצעות נראטיבים עמוקים ויסודיים, מעין סיפורי אב-טיפוס שיש להם אין-ספור גרסאות עכשיוויות.
אחד התת-נראטיבים הקלאסיים מבוסס על המבנה של
הטובים נגד הרעים. בני אדם מורגלים לנראטיב הזה מאוד, ולכן מתקשים במיוחד להבין ולתפוש נראטיבים של
רעים נגד רעים.
לפיכך, כשארגוני שמאל מנסים להראות עוולות שביצע הצד הישראלי, ובכך לפגום בהיותו הצד "הטוב", אנשים מבינים זאת מיד ובאופן אינטואיטיבי כטענה כאילו הפלסטינים הם הצד "הטוב". הרע שעשינו לא מוצב לצד הרע שביצעו הפלסטינים, אלא כאילו מוחק אותו.
לא שאין שמאלנים שחושבים בפשטנות טיפשית כי הישראלים הם הרעים והפלסטינים הם הטובים, אבל רוב אנשי השמאל, ואלו שמחשבתם עמוקה ומודעת יותר, יודעים שמדובר בסיפור של רעים נגד רעים; אטומים לאחר מול אטומים לאחר; חסרי מודעות להיסטוריה מול חסרי מודעות להיסטוריה; פרנואידים מפוחדים-תוקפניים מול פרנואידים מפוחדים-תוקפניים; חסרי ביקורתיות מול חסרי ביקורתיות. ובתוך החרא הזה, זה גם סיפור על קומץ טובים מול טובים; מושיטי יד לשלום מול מושיטי יד לשלום.
נכון, בכמה דברים אין סימטריה: אנחנו הצד החזק, אנחנו קיבענו משטר אפליה ממוסד ומתמשך בשטחים (ובצורה מרוככת יותר בישראל כולה), אנחנו הצד שהחל את התהליך ההיסטורי של הסכסוך, גם אם לא כצעד אלים במובהק, בכך שיזמנו הגירה המונית, ממוטיבציה לאומית, לתוך ארץ מיושבת (גם אם בדלילות) ובחסות ובתמיכת המעצמה הקולוניאלית הבריטית וכולי.
אבל מעבר לכל זה, כשמסתכלים על המדיניות העכשיווית של המנהיגים ושל קבוצות שונות בשני העמים, מדובר בסיפור עם הרבה קווי השקה וסימטריה, וסיפור כזה קשה לאנשים להבין. הם צריכים טובים נגד רעים.
לכן חביבה עלי סיסמת ההפגנות:
יהודים וערבים יחד נגד קיצונים\גזענים. בכל זאת - טובים נגד רעים. והפעם יש מתאם הרבה יותר גדול בין הנראטיב - לבין המציאות הנתפשת בחושים.