יש משהו מקומם מאוד באלימות המילולית בה נוקטים העיתונים הגדולים, קרי ידיעות אחרונות ומעריב, נגד ראש הממשלה
בנימין נתניהו, אשתו והעיתון "ישראל היום".
נכון, חופש העיתונות הוא עיקרון חשוב, ויש לדווח על כל מעשה חריג או מושחת, במיוחד של שליח ציבור, אשר נבחר על-ידי הציבור ואמור לשרת אותו. אלא שאליה וקוץ בה. כאשר חופש העיתונות הופך לסיסמה ריקה, ובפועל משתמש בה כל אחד כאוות נפשו, כדי לקדם את מי שהוא חפץ ביקרו ולפסול את מי שמפריע לו, הרי שהמושג הזה הופך לפארסה זולה.
כדי להסיר כל חשד של פנייה כלשהי מצדי, הריני לומר שדעותיי הפוליטיות אינן תואמות לעמדותיו של נתניהו ושאיני קוראת כלל את ישראל היום. בעבר קראתי אותו ולא התרשמתי שיש בו אפליה מכוונת או מתקנת לכיוון נתניהו. וגם אם כן, הדרישה לסלק את העיתון הזה מהשיח הציבורי יכולה הייתה להיות מוצדקת אם שני העיתונים הגדולים היו נוהגים באותה יושרה שלה הם מטיפים.
חיים ומוות בידה הרי ידוע הוא לכולם ששני העיתונים הללו ממליכים מלכים ומורידים אותם בניד עפעף, לא רק מלכים פוליטיים, אלא גם מלכים בתחום הבידור, הספרות, המוזיקה, התיאטרון ומה לא. מי שלא זוכה להיכלל בתוך מלל העיתונות הזה - אינו נחשב. מבקרי הספרות ועורכי מדורי הספרות (הנגועים כמו כולנו במניעים אישיים וגם בטעם אישי) קובעים את מלכי הספרות לשנה הקרובה. מבקרי התיאטרון קובעים כך את ההצגות המובילות, מדורי התרבות והמוזיקה את מופעי התרבות והמוזיקה, והעניין ידוע לעייפה, וגם גורם פעמים רבות להתנהלות בלתי מוסרית בעליל.
עמדת הכוח של העיתונות היא שגורמת לחוסר המוסריות הזה, מכיוון שאנו נותנים לעיתונות ולאמצעי המדיה השונים כוח עצום. אנו בודקים בביקורות הקולנוע לפני שאנו הולכים לסרט, לראות אם הסרט טוב. אומנם פעמים רבות אנו מתאכזבים, כי טעמנו אינו תואם לטעם המבקר, אבל מכיוון שאין לנו אמצעי אחר, פרט לדעות של חברים ומכרים, אנו ממשיכים באותו אמצעי שוב ושוב, ומתאכזבים שוב ושוב.
וכך הוא גם לגבי ביקורות של כל מוצר תרבותי אחר, ספר, תערוכה, הצגה, מופע מוסיקלי וכדומה. ישנם מופעים שנופלים לחלוטין אם הביקורת אינה מתייחסת אליהם. ישנם זמרים שתחנות הרדיו אינן משדרות אותם כלל, ובכך מחסלות לחלוטין את הקריירה של אותם זמרים. חיים ומוות ביד אמצעי התקשורת.
לפי טעם העורך פרנסי אמצעי התקשורת יודעים היטב את הכוח המצוי בידיהם. והם משתמשים בו בצורה שפעמים רבות מביישת את בעליה. במקום להיות אובייקטיביים לחלוטין, לדווח בלי שום פנייה אישית, הם פעמים רבות נוקטים בטון אוהד מחד-גיסא או מתקיף ומאשים מאידך-גיסא.
יש גם בעיה בעצם הריבוי של הדברים שיש לדווח עליהם, גם עובדות ומעשים וגם מוצרי צריכה תרבותיים, ועצם הבחירה של העורך היא שמשקפת את טעמו. כל עוד יש ריבוי כזה של אייטמים לתקשורת, אין מנוס מהצבת הטעם של העורך כשופט ראשוני. כל עוד אי-אפשר לפרסם הכל, אזי עצם הבחירה יוצרת סלקציה וקובעת מציאות מסוימת. אבל גם כאן על העורך להשתדל להיות אקלקטי ככל האפשר, ולהבין שטעמו האישי הוא רק טעמו האישי, ושיש זכות קיום גם לאנשים שלא חושבים כמוהו.
דרישה כזו היא דרישה מוסרית גבוהה מאין כמוה, והלוואי שכל עורכי העיתונים היו יכולים לראות מעבר לטעמם האישי ולדעותיהם הפוליטיות, ולהבין שהתמונה גדולה מאוד, ופעמים רבות הם אינם מסוגלים לראות אותה.
ללא דין וללא דיין נקודה נוספת היא עצם ההתאגדות של שני עיתונים נגד עיתון שלישי, בחינת קרטל, שמאפשר רק לאלה המצויים בתוכו לשרוד. כל קרטל, או התאגדות כזו, הם בלתי מוסריים, מכיוון שאינם מאפשרים זכות קיום למישהו אחר באותו תחום. קרטל כזה אסור למיטב ידיעתי בכל תחום, והחופש לפתוח בית עסק או חברה הוא חופש בלתי מוגבל התלוי רק באפשרויות העסקיות ובאמצעים של בעל העסק.
עצם ההתאגדות הזו של שני עיתונים לפסול עיתון שלישי מכיוון שהוא פוגע בפרנסתם - גובל בפשע. תארו לעצמכם שקסטרו והוניגמן היו מתאגדים לקרטל כדי למנוע מרשת פוקס למכור את מוצריה. מה היינו אומרים אז? מדוע כשמדובר בעיתונות הכל מותר, היצרים משתחררים ואין דין ואין דיין?
בשורות טובות בעיתונות מה שעוד מפריע לי הוא הנטייה הנוראה לדווח רק על מעשים שליליים, כאילו כל המדינה שלנו היא רק מדינת פושעיה, גנביה, אנסיה ושודדיה. לא. יש גם דברים טובים, והרבה. רק שמשום מה כמעט מעולם לא רואים אותם בתקשורת, הששה לדווח על כל מעשה נבלה כאילו היה הוא מעשה הצדקה הנפלא ביותר בעולם.
הגיע הזמן שהתקשורת תבין שהכוח שיש בידיה הוא כוח שיש בו אחריות - אישית, ציבורית ומוסרית. הכוח הזה ניתן בידיה כדי להיטיב עם החברה ועם אזרחי המדינה, ולא כדי להרע לנו.
חשיפת שחיתויות היא דבר חשוב מאוד, אך למען האיזון, היינו רוצים לפתוח את הבוקר לא עם בשורות איוב כל פעם, אלא גם עם בשורות טובות, על קיום אנשים הפועלים למען הכלל, המתנדבים (ויש הרבה), האוהבים, הרגישים והדואגים.
עיתונות מועילה לאנושות לסיכום, אין כל סיבה לפסול עיתון כמו ישראל היום, ומשום סיבה. להפך, ככל שירבו העיתונים כאן, תגבר התחרות, והעיתונים, כמו כל מוצר אחר, יצטרכו לשפר את השירות שהם נותנים, לבדוק את עצמם, ולתת מידע אמין, נכון, משופר ובעל-ערך. כן, ערך. לפני שמפרסמים משהו, צריך לשאול, מה הערך של פרסומו, האם הוא מוסיף משהו לאנושות, או מסיר ממנה משהו?
ריבוי העיתונים יביא בסופו של דבר לבדיקה מחודשת של עצם הצורך בעיתונות ולסינון של עיתונים לא ראויים, ובסופו של דבר, רק הציבור ירוויח.
