הסכנות הכי משמעותיות בעולמנו הן אלו שמזדחלות ממצב של ביטחון ושאננות - בהדרגה, אט אט אל פי פחת, כאשר בכל שלב שבהתפתחות הסכנה ובהתעצמותה - לקורבן המיועד נותרת תקוות-מה לשינוי ולשיפור ולביטול הסכנה.
התקווה הזו הולכת ופוחתת עם הזדחלותה של הסכנה והתגברותה, עד ההגעה אל השלב בו הסכנה מתממשת על כל כובדה ואסונה - ואז כבר אין מוצא והקורבן כבר אינו בן-חורין למגר את הסכנה שהגיעה לפתחו כעובדת חיים, שאין ממנה מנוס.
כך זה קרה בשואה. כך זה קורה עכשיו מול אירן המתגרענת בהדרגה ובנחישות אל מול עולם פסיבי שישראל מצפה כי יצא מאדישותו נוכח פני הסכנה, דבר שלא רק שאינו קורה, אלא יתירה מכך - חלק לא מבוטל בכמותו מן העולם מחכך ידיו בהנאה ובתקווה סמויה או גלויה להתממשות הסכנה הזו, ומייחל לבואה.
הקו האדום אותו מתווה הקורבן המיועד - זז כל הזמן לעבר הסכנה, כחלק מההכחשה, ובכך מאפשר לה להמשיך ולהזדחל אל עבר האסון.
האולטימטום - אם ניתן - נשבר, ושברונו זה רק מזמין את המשך הזדחלות הסכנה.
אפיון נוסף יש למצב זה: הקורבן המיועד - הוא בעל אינטרס רגעי ברור להימנע מלפעול, כי הוא נבחר לפרק זמן מוגבל והאחריות ההיסטורית אינה רובצת על שכמו במישרין. יש בקרבו תקווה להעברת האחריות לנבחר הבא, שייקח הוא את הסיכון הכרוך בהתמודדות ישירה מול הסכנה.
רק מנהיג דגול, הרואה פני עתיד, כדוגמת דויד בן-גוריון או מנחם בגין, [אשר שניהם טעו טעות גורלית בהעברת שטחים לרשות התוקפן] - מסוגל לחוש עכשיו את הסכנה ולהסיק מסקנות אופרטיביות. דוד בן-גוריון ומנחם בגין לא עשו חשבון של תקופת בחירות, אלא היו מעל שיקול זה. במבט פרספקטיבי - ובבחינת מכלול החלטותיהם ופעולותיהם - היו בין ההחלטות שלהם חלק משמעותי, שלא היה יכול להתקבל, לו ניצב מול עיניהם אינטרס קצר מועד.
אין לדעת מה קורה בעצם ימים אלו וכיצד יתמודדו [או שכבר מתמודדים] בממשלה עם הסכנה האירנית המזדחלת.
יש תקווה, כי לנגד עיני הנבחרים לא ניצבת תקופת כהונתם, אלא משך אינסופי של קיום המדינה.