כאשר נאם אתמול (ד', 27.1.10) ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, באושוויץ ביום השנה ה-64 לשחרור המחנה, הוא התייחס לעמלק: "לעולם נזכור את שעשה לנו העמלק הנאצי, ולא נשכח להיות דרוכים לעמלק חדש, שמופיע על במת ההיסטוריה ומאיים שוב להשמיד את היהודים". במקרה או שלא במקרה, סיפור עמלק חותם את פרשת השבוע ונעמוד עליו.
"ויבוא עמלק וילחם עִם ישראל ברפידים" - זה כל מה שמספרת לנו התורה בפרשתנו על נסיבות המלחמה, ומשם היא עוברת לתיאור הקרב ולחלקן של ידי משה בניצחון. בבואה לנמק את המצוות למחות את עמלק ולא לשכוח את מעשיו, בסוף פרשת "כי תצא", חושפת התורה מעט יותר: "אשר קָרְך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע". ועדיין, הקורא עומד ותוהה: האם על זאת תחייב התורה להרוג את העם כולו - אנשים, נשים וטף? במה חטאו כה גדול?
התשובה נעוצה בשני מישורים. האחד הוא בפשט הכתוב בפרשת "כי תצא". עמלק מצטייר שם כעם מוג לב, שאינו מוכן או אינו מסוגל להתמודד חזיתית, צבא מול צבא. מה הוא עושה? מזנב בנחשלים, פוגע בחולים ובחלשים המשרכים בקושי את רגליהם בחול המדבר הלוהט. ומתי הוא עושה זאת? כאשר העם כולו עייף ויגע לאחר 210 שנות עבדות. זוהי נבזות, זוהי שפלות, זוהי אפילו חייתיות - כאותה חיה טורפת המריחה חולשה ומתנפלת על החלשות ממנה.
אך דומה שבכך אין די כדי להסביר את הציווי על מחייתו המוחלטת של עמלק, ויותר מכך - את הציווי שלא לשכוח לעולם את מעשיו. גם את שבעת עמי כנען הצטוו בני ישראל להשמיד בעת כיבוש הארץ, אך לכך נותנת התורה נימוק מעשי והגיוני: אם לא תעלימו אותם - הם ילמדו אתכם לעשות את תועבותיהם, הן מול האלוקים והן מול האדם. אתם תלמדו מהם לעבוד אלילים, לרצוח, לזנוֹת. ואכן, כפי שמיטיב לתאר בעיקר ספר שופטים, כך היה. אלא שאין עלינו שום ציווי לדורי-דורות לזכור את מעשיהם של עמי כנען. יתרה מזאת: אם הם היו מוכנים להיכנע - היו חייהם להם לשלל.
לעומת זאת, אצל עמלק אין שום אפשרות לחנינה. שאול מאבד את מלכותו, משום שבהילחמו בעמלק - לאחר שהשמיד כמעט את העם כולו - הוא חומל על אדם אחד (אגג) ועל קצת צאן ובקר. וכאמור, הציווי לזכור את מעשי עמלק קיים לנצח, ואנו מקיימים אותו מדי שנה בשבת "זכור" הקודמת לפורים. לפיכך, עלינו לחפש משהו עמוק יותר.
הפתרון מצוי במילה הראשונה בסיפור המעשה בפרשתנו: "ויבוא". לא ישראל באו אל עמלק, כפי שעתיד לקרות במלחמות מול סיחון ועוג ומול עמי כנען; עמלק הוא שבא לישראל. מהתיאורים בספר שמואל אנו למדים, שעמלק היה עם נודד שהתגורר באזורי הספר, בעיקר בנגב. המלחמה מול בני ישראל התחוללה עמוק במדבר סיני, הרחק מהאזור שלו. היה זה שבועות אחדים לאחר יציאת מצרים ועוד לפני מתן תורה, ומספר חודשים לפני שבני ישראל הגיעו אל גבול הנגב, כך שברור שישראל היו במרחק של מאות קילומטרים מנחלתו של עמלק.
משמעות הדבר היא, שעמלק בא במיוחד כדי להילחם בישראל. העם היוצא ממצרים לא איים עליו בשום צורה שהיא, לא התקרב אליו, מותר להניח שאפילו לא שמע עליו. עמלק הוא שיזם את המלחמה, ללא כל עילה וללא כל צורך. זו הייתה רשעות לשמה.
ר' יצחק אברבנאל, בפירושו לפרשתנו, מסביר זאת בצורה שונה. הוא מזכיר לנו, כי עמלק היה בנו הבכור של אליפז ונכדו של עשו. במשפחת עשו, כמו במשפחת יעקב, עברה המסורת על הברכות שקיבלו שני האחים מיצחק. כידוע, יעקב קיבל את ברכת יצירת עם ישראל וירושת ארץ ישראל, בעוד לעשו אמר אביו: "ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תריד [=תמרוד] - ופרקת עולו מעל צווארך".
עמלק חשש, שיציאת מצרים היא האות לקיום הברכה ליעקב, ולפיה "הווה גביר לאחֶיך וישתחוו לך בני אמך". אבל, זכר עמלק, עשו הרי קיבל את האפשרות להתמרד ולהילחם ביעקב, ולדעתו זה היה העיתוי הנכון: "ומפני זה התעורר עמלק לבוא מארצו בזדון ורוע לב להילחם בישראל, בחושבו שהיה עייף ויגע בלתי מלומד במלחמה, כי לא ניסה להתגבר במצרים ולא בדרכים שיצא משם. וחשב גם כן שלא היה לישראל לחם לאכול ולא מים לשתות, בסיבת המדבר".
ניתן לומר, אפוא, שמלחמת עמלק נבעה או מרצון רציונלי למנוע את ממשלת ישראל על עשו, או מרשעות לשמה: הבה ונכה ביהודים. ונראה לומר, שהפירוש השני הוא העיקר, כי אם עמלק רק רצה - לתפיסתו - להגן על עצמו ולמנוע את שעבודו לישראל, לא סביר שעונשו יהיה כה כבד.
הוכחה לכך היא שאירע לדור המבול ולסדום. אנשי דור המבול, מספרים חז"ל, היו גוזלים זה מזה פחות משווה פרוטה - סכום שאי-אפשר לתבוע עליו. ומדוע? הרי לא מתעשרים מכך! אין זאת, אלא שרצו רק להרע. וכך גם אנשי סדום: וכי מה איכפת להם שפלוני מכניס אורחים ואלמוני מלביש ערומים? שוב עלינו לומר, שהיה זה רוע לשם הרוע. בשני המקרים, העונש היה השמדה מוחלטת - בדיוק כשם שנצטווינו לעשות לעמלק.
ומכאן לדורנו. יהודי גרמניה לא עשו כל רע למדינתם; להפך: הם תרמו לה רבות בכל התחומים. יהודי אירופה לא עשו כל רע לגרמניה ולנאצים. אך למרות זאת, הוכרזה עליהם מלחמת השמד. ישראל לא עשתה כל רע לאירן; להפך: לאורך שנים רבות היו יחסי ידידות מועילים בין המדינות. אך למרות זאת, המשטר בטהרן מצהיר בפומבי על רצונו למחוק את מדינת היהודים. לכן, הן גרמניה של היטלר והן אירן של
אחמדינג'אד ראויים לכינוי "עמלק". וכשם שלגרמניה הנאצית לא הייתה תשובה פרט להשמדת המשטר הפושע והרצחני שלה, כך אין שום מקום לפשרה עם יורשיו בטהרן.
[ראה גם:
בין אחמדינג'אד להיטלר]
