הורדת הפרופיל האמריקני במו"מ הישראלי-ערבי/פלשתיני תקדם את יחסי ישראל-ארה"ב ואת האינטרסים של שתי המדינות. ככל שארה"ב מתפקדת יותר כמתווך הוגן, כן היא מתפקדת פחות כבעלת-ברית ייחודית של ישראל. ככל שארה"ב מעורבת יותר בתיווך, כן היא נסחפת יותר לחילוקי-דעות ולהטחת האשמות הדדית עם ישראל. ככל שארה"ב שקועה יותר בגישור ישראלי-ערבי, כן היא מדגישה יותר את המפריד - ומערפלת את המשותף - בינה לבין ישראל.
אבחנות אלו מתחדדות לאור העובדה שיישום המעורבות האמריקנית הוא בעיקר בידי מחלקת המדינה - שהתנגדה להקמת המדינה היהודית ותומכת בשיטתיות בצד הערבי - ה-CIA ו"המועצה לביטחון לאומי" המצטרפות בדרך כלל לעמדת מחלקת המדינה. תפישת עולמו של אובמה מחריפה את המצב ומלמדת על כיוון "התיווך": האיסלאם הוא חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקנית, ישראל איננה נכס - ואולי אף נטל-אסטרטגי, ישראל שייכת למערב המנצל והערבים לעולם השלישי המנוצל, יש להידבר עם - ולא להדביר - אויבים, הטרור הוא אתגר של רשויות אכיפת חוק יותר מאשר רשויות הביטחון, אין טרור מוסלמי אלא טרור טליבאן ואל-קאעידה, האו"ם ואירופה שחקנים מרכזיים בעיצוב יחסים בינלאומיים, פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי כולל נסיגה לקווי 1949, חלוקת ירושלים, עקירת ההתנחלויות ודיון על שיבת פליטי 1948 הערביים.
הסכסוך הערבי-ישראלי איננו ציר היחסים בין ישראל לארה"ב, הנשענים על בסיס רחב ואיתן יותר של ערכים, איומים ואינטרסים אזוריים וגלובליים משותפים. לכן הביאה הפעולה הישראלית, שהסיגה את הפלישה הסורית מירדן ב-1970, לשדרוג דרמטי של שיתוף הפעולה הביטחוני, למרות חילוקי הדעות הבלתי-ניתנים לגישור לגבי "תוכנית רוג'רס" שקראה לנסיגה מלאה והעברת ה"אגן הקדוש" בירושלים לריבונות שלוש הדתות. לכן גרמה התרומה הישראלית הייחודית בתחומי ההרתעה והלוחמה בטרור ובטילים בליסטיים לגיבוש מזכרי הבנה אסטרטגיים חסרי-תקדים ואישור סדרה ארוכה של תחיקות להרחבת שיתופי פעולה אזרחיים וביטחוניים, למרות המחלוקות הקשות לגבי מלחמת של"ג, "תוכנית רייגן", האינתיפאדה הראשונה ועוינות עמוקה של בוש ובייקר.
המזרח התיכון צופן לישראל ולארה"ב סכנות קטלניות. כדי לעמוד מולן, מן הראוי להתמקד במכנה המשותף המניב תועלת הדדית ולצמצם את מעורבות ארה"ב כמתווכת בסכסוך הערבי-ישראלי.
