שעה שרב מובל כבול בידיו וברגליו לעיני מצלמות מתקתקות כראשון העבריינים - אמצעי חזותי מרשים להעמקת השפלתו בציבור ולהטיה אפשרית של דעת השופטים - זוכה רב אחר במינוי צבאי עליון כיקיר אותו ממסד.
אל לשכוח, כי אלו שני צדדיה של אותה מטבע ממסדית. מי שעסוק בהונאת עצמית מתמדת מאז אותרו המגמות, התחבולות והתככים ונחשפו ידי הזדון של המושכים בחוטים - נמצא ראוי לקדם בהשראתו כל מניפולציה שלטונית.
במבחן הזמן יירשמו אירועים מכוננים אלו כתחילת מסע להסרת האיום הנורא מכולם בעיני
אהוד ברק - איי השליטה הישראלית, שעוד נותרו ביהודה ושומרון לאחר חרפת "אוסלו".
מי שלא עמד על תובנת שר הביטחון השבוע ראוי שיפנים את מסריו:
היעדר הסדר עם פליטי ערב בארץ ישראל מסוכן יותר מפצצה גרעינית באזורנו. אם אומות העולם נשתהו עד עתה בהטלת עיצומים על אירן בשל חשבונות כלכליים לאומיים צרים, הרי שהגיחה לעברם קרן-אור באפילה.
רפרנט ההגנה של ישראל המותקפת משחרר את מצפון העולם מחרדת שואה חוזרת; כל זאת על-רקע יום השואה הבינלאומי.
על-כן, נוכח האיום הקיומי נכון יהיה לאזוק ראש ישיבה ובד-בבד לעטור דרגות בכירות לראש מכינה, ובלבד שהקרקע האידיאולוגית תוכשר לקראת הסרת האיום הקיומי האמיתי.
לא פלא: אהוד ברק כבנימין נתניהו, שותפים אסטרטגיים לתאוות השררה והכבוד, אינם יודעים את נפשם מול המוצר המוגמר במדינת המפרץ.
לוח הזמנים בטהרן הצטופף וציוני דרך מכריעים נרשמים. פרשנים משתעשעים בניחושים אודות אחוזי האורניום המועשר ומהמרים על תחנות ביניים אפשריות על מסלולה של הפצצה האיסלאמית הראשונה, שבכוחן אולי להעניק מרווחי זמן הוגנים יותר.
משרת שר הביטחון בתקופת אל-חזור היסטורית זו הייתה אמורה להיות גורלית, אלא שבישראל - ערב ההשמדה הפוטנציאלית - כלי התקשורת מפיקים בכל בוקר וערב צלילי שלום, ואילו ב"בחצי-היום" נשות המדיה הדעתניות עסוקות בטיפוח אשמות
מתנחלים ובעידוד צליבתם בכיכרות.
נהרהר לרגע קט, אילו חלוץ-הנעל בבית המשפט הגבוה היה משמיע, בין לבין, גם צליל של אהדה ליושבי ההר; הרי שהיו החוטים נשזרים לכדי עלילת דם חדשה. אלא שגם בלא כך, כבר עתה נמשכו קולמוסים בדבר הקשר שבין ביקורת השיפוט ולבין הטלת הס(ק)נדל.
שיטת האיוולת הממסדית של 'המקל והגזר' ביחס לנשיאי היכלות תורניים - ראויה לכל גינוי. כך מדיניות ה'הפרד ומשול' בין ישיבות ה"ההסדר" - אמורה להידחות על הסף.
אלא שאהוד ברק, ההרפתקן של הסיירת (שיא מיצויו הפוטנציאלי, שמכאן ואילך רק התעמעם זהרו) נתקל בהנהגה דתית-לאומית רופסת. הוא בונה על כך גדולות ונצורות ואך עכשיו גם קיבל לידיו רכש חדש, רב צבאי ראשי "מטעם".
מסדר ההשפלה של אהוד ברק כבר הלבין את פניו של יהודי הדור-נאה, בגבורות שמונים שנה, הרב
חיים דרוקמן, נשיא איגוד ישיבות ההסדר.
למוד עלבונות גם מפרשת הגיורים בידי פקידיו הקטנים של אולמרט, שקד הרב דרוקמן על נוסחת פשרה, שתציל את ישיבת "הרב ברכה", אלא שהדלת כפשוטה נסגרה ממש על אצבעותיו של רודף השלום בעת היקלעותו ללשכת שר הביטחון.
את עלבונם של נשיאי השבטים המודחים, בהר ובשפל, נושאי הכיפות הסרוגות, כבר לא יתבעו. דמם המותר - לא יידרש. בישראל המודרנית, ביום השואה הבינלאומי, רב עטור זקן הוא קריקטורה של השטירמר.
שוב אותם אנשי תורה נועזים, מעט מזעיר, חשים דחף מצפוני עמוק להצטרף לגילויי דעת - זעקות מרות נואשות נוכח עוול ואוון - אלא שציטוטם בתקשורת מתערבב עם תחזיות מזג האוויר ואין איש שם לב.
כנגד עלובי חיים אלו, ככה ייעשה - בתקשורת המגוייסת - לרב הצבאי הראשי החדש, שהממלכה הדיקטטורית תולה בו את כל יהבה.
