לכבוד טו' בשבט הלך נתניהו לכפר עציון לנטוע עץ, וכבר בעצם בואו ליישוב שאותו "הקפיא" אך לפני חודשיים, יש מן ההעזה. בטכס שחרר ראש הממשלה הבטחה חגיגית, שגוש עציון יישאר במדינת ישראל לנצח והוסיף עוד אמירה, לגמרי לא מקרית, ולפיה הכוונה להחזיק בגוש עציון משותפת לרוב המכריע של אזרחי ישראל, כלומר - גוש עציון הוא ב"קונסנסוס". קהל הנוכחים בטכס אולי לא שם לב, שמכלל הן אתה שומע את הלאו: חברון, בית אל, שילה ואלון מורה, הם מחוץ לאותו קונצנזוס. על כן תמוה הדבר, שמי שחגגו שם עם ראש הממשלה לא שמו לב שהם משמשים תפאורה לאמירה מדינית, שרק באותם 5-6 אחוזים משטח יהודה ושומרון הקרויים "גושים", והמקובלים על השמאל, מתכוון נתניהו להחזיק. נתניהו נסע לנטוע נטיעות גם במעלה אדומים ובאריאל ובכך שרטט את מפת חלוקת הארץ על-פי תוכנית פרס-ברק-אולמרט.
מצפים היינו מהקהל וראשיו שהתאספו במעמד הנטיעות, שיעשו משהו מעבר למחיאות כפיים צייתניות, שיביעו מחאה על ההקפאה, מורת רוח על ההסכמה להקמת מדינה פלשתינית ועל עלבונם של חלקי הארץ שהטכס הזה גופו בישר את הפקרתם.
אם לא מתוך מחויבות לאומית וסולידאריות חברית, הרי לפחות על-פי הניסיון היו צריכים משתתפי הטכס להביע בדרך כלשהיא את התנגדותם, שהרי כבר למדו שגם ילדי התפנוקים הקונצנזוסיאלים אינם נמלטים מן הגורל של כולם, ועתים - דווקא הם הראשונים.
כמה קצר הזיכרון! חבל ההתיישבות שהרגיש הכי בטוח מכולם היה גוש קטיף, שהורתו ולידתו היו על שולחן התכנון של
יצחק רבין ו
אריאל שרון. אמרו להם שההתיישבות שלהם הינה "100% אסטרטגית" והם חלק ממדינת ישראל "לעדי עד". רק חודשים מספר לפני הסוף עוד הכריז שרון שדין נצרים כדין תל אביב. גם הם היו בין מוחאי הכפיים לשרון - ואיפה הם היום?
מסקנה? כל עוד אנחנו כאלה, מנהיגינו ימשיכו לשקר לנו ולבגוד בנו, שהרי אינם משלמים כל מחיר, כפי שנתניהו לא שילם בסופו של דבר בעבור הפקרת חברון, הסכם וויי וההצבעה בעד הספר הלבן הקרוי "מפת הדרכים". גם הצבעתו בעד ה"הינתקות" נשכחה לו. מי שהצביע בעדו אחרי כל אלה הזמין על עצמו במו ידיו את המכות הבאות - אימוץ המדינה הפלשתינית וההקפאה.
אמנון לורד, שנראה מחובר היטב למשרד ראש הממשלה, כותב בטורו ב"מקור ראשון" ("נגד הרוח", 22.1.10) שנתניהו מציע לאבו מאזן לחדש את המו"מ (מתן-ומתן) על בסיס נוסחת
הילרי קלינטון: להגיע לעמק השווה בין העמדה הפלשתינית - מדינה פלשתינית המבוססת על גבולות 76' בלוויית חילופי שטחים לבין העמדה הישראלית: גבולות ביטחון וגושי התיישבות. עינינו הרואות את חוסר הסימטריה המשווע בין שתי העמדות, שהרי לפי הנוסחה הזאת המו"מ מתחיל כאשר המדינה הפלשתינית היא כבר בכיסו של אבו מאזן ולא נותר לדון אלא על הגבולות! ובמילים אחרות: עצם פתיחת המו"מ, ולא חשוב מה תהיינה תוצאותיו, היא כבר קטסטרופה מדינית.
אמנון לורד מוסיף ומבשר לנו, שאת הנוסחה הזאת, המקבלת את המדינה הפלשתינית כהנחת יסוד, מתכוון נתניהו להעביר בקבינט!
הואיל והערבים דחו גם את הנוסחה הזאת, כך מדווח
סבר פלוצקר, שגם לו מקורות מהימנים, הציע נתניהו בתמיכת האמריקנים - "מסלול הידברו... שבסופו תשודרג הרשות הפלשתינית למעמד של מדינה, או לפחות מדינה בדרך... הסדר זמני בר ביצוע, הכולל פינוי חלק מן ההתנחלויות והעברת עוד שטחים לשליטתם" (
ידיעות אחרונות, 27.1.10). הרי לנו תזכורת מצמררת ל"פעימות" הקדנציה הקודמת, של האיש המבקש שיאמינו לו "שהשתנה".
אסור לטאטא אל מתחת לשטיח את זכרונותינו מן הקדנציה הקודמת של נתניהו: אדם מוכשר, אך שאינו מסוגל לעמוד בלחץ, שלמשל - בתגובה על מתקפת דמים של ערפאת ולאחר לחץ מתון של קלינטון נטל את ידו של הגנגסטר בחום בין שתי ידיו וקרא לו לעיני המצלמות "ידידי ושותפי".
ה"מחווה" השערורייתית שעליה דיווח פלוצקר כמקדמה לחימום המו'מ - הריסת עוד יישובים, גירוש עוד
מתנחלים ונסיגה מעוד חבלי ארץ, והכל עטוף בצלופן של "מדינה" ותמורת לא-כלום, לא מן הנמנע שהיא הייתה המניע להליכתו של נתניהו לגוש עציון כדי לאזן ולהחליק, לחבוש את המכה החדשה שהנחית על בוחריו.
ובחזרה לעיקר, הלא היא מסירת הריבונות על לב הארץ לפלשתינים, שאחריה השאלה היכן יעבור הגבול כבר תהיה רק בעלת חשיבות משנית. הלטאה משאירה את זנבה בידי שוביה כדי להציל את הגוף. עוד לא נולדה הלטאה שתשאיר בידי אויבה משהו מגופה - כדי להציל את הזנב, ומהו הגוף אם לא עצם זכותנו על הארץ?
היום, יש"ע וירושלים ההיסטורית הם עדיין "שטח במחלוקת", המקום היחיד בעולם שנותר ללא ריבון. הטענה שאדמת יש"ע כבושה בידינו היא זדונית ומופרכת על פניה: כבושה ממי - מהפולשים הירדנים? מהמנדט הבריטי שבטל מן העולם? מן הטורקים שנוצחו, נסוגו ו-וויתרו על כל תביעה מחוץ לגבולם האתני? מן הממלוכים שבמוזיאון? ואולי מהפלשתינים שאף פעם לא היו עם או מדינה? ובכל זאת, הכל מסכימים שכאשר בעל הבית נותן, מה שנתן - נתון. ובעל הבית הוא אנחנו. על כן, הסכמה ישראלית לריבונות פלשתינית רק היא בכוחה למחוק את זכותו של עם ישראל על א"י ולהפוך את האדמה ל"אדמת פלשתין". אחרי זה - גם אם אלף פעמים הערבים יתקפו אותנו ואלף פעמים נכבוש מידיהם את שכם - תמידנ"אלץ לצאת שוב ולהחזיר להם את השטח, כי זו כבר תהיה "אדמת פלשתין", כמו שעל חורבות גרמניה הנאצית הכבושה קם שוב ממשל גרמני, כי האדמה נחשבת "אדמת גרמניה".
ועכשיו, שערו בנפשכם שאת הצעד הגורלי הזה התיימר נתניהו לעשות על ידי... נאום בלבד. אומרים, שאנחנו דמוקרטיה. אם כן, האם נדון העניין המרכזי הזה של המדינה הפלשתינית במפלגה, בסיעה, בכנסת, בממשלה, בקבינט או אפילו בפורום ה-7? שלילי. רק דיקטאטור חותך גורלות של עם וארץ בנאום פשוט ונתניהו, גם אחרי נאום בר-אילן, עדיין אינו דיקטאטור. על כן, לקראת חידוש המו"מ, אם חלילה יהיה, יש לתבוע קודם לכל - לשוב אל הבסיס: מי החליט על מדינה פלשתינית? מתי? היכן? מי אפילו דן בזה?
חייבים לחלוק על נאום בר-אילן מעיקרו ולהחזירו למימדיו הנכונים: נאום בעלמא, דיבור, הבל פה בלתי מחייב. בל נתפתה לראות את עצם קומה של מדינה פלשתינית בארץ ישראל עניין מוגמר ואבוד, כפי שמניחים שוטפי המוחות המקצועיים המתייחסים אלינו כאל עדר המציית בעיוורון לשריקת הרועה.
לבושתנו, שתיקת-כבשים עכשיו, תוכיח שהם צודקים.
