השאלה הקודמת מובילה אותנו במישרין לשאלה השלישית. אגף שוק ההון הוא אחד הרגולטורים הפעילים ביותר במשק הישראלי. שמעתי פעם טענה, שהוא מוציא חוזרים ותקנות וטיוטות שלהם בקצב של אחד ליומיים. היינו מצפים, שבתוך כל הפעילות הזו יוקדש מקום נרחב למניעת פעילות בלתי תקינה – שלא לומר בלתי-חוקית – בגופי הענק הנתונים לפיקוחו של האגף.
אלא שנראה שלא כך היה, ולא רק מבחן התוצאה מוכיח על כך. מבין 28 החוזרים שהוציא האגף למשקיעים מוסדיים בשנת 2009, אחד בלבד עוסק בעניין שעל סדר היום: "מערך התיפעול והבקרה בתחום ההשקעות של גוף מוסדי". האחרים עוסקים בנושאים כגון בקרות על הדוח החודשי, כללי פרסום תשואה, מדיניות תיגמול של נושאי משרה, תיקונים בדיווח הרבעוני, טיפול בפניות ציבור, הצהרה מראש של גוף מוסדי על מדיניות השקעה שלו, מינוי דירקטור על-ידי גוף מוסדי, העברת זכויות עמיתים שלא במזומן וגמול לדירקטורים חיצוניים.
בשנת 2008 פירסם האגף 18 חוזרים, שאף אחד מהם לא עסק בפיקוח על ההשקעות ועל כספי העמיתים. בשנת 2007 היו 14 חוזרים; אחד מהם רלוונטי: "מערך הביקורת הפנימית בגוף מוסדי". בשנת 2006 היו שמונה חוזרים, כולל אחד שכותרתו "מעילות והונאות מצד גורמים בתוך הארגון וגורמים מחוץ לארגון". כלומר: בארבע השנים האחרונות, עסק האגף רק שלוש פעמים בפיקוח על כספנו מתוך 68 חוזרים – פחות מ-5% מכלל ההנחיות.
הכשל של אגף שוק ההון אינו מתמצה במחדליו אלא גם במעשיו. כאשר מנהלי הגופים המוסדיים מופצצים בהוראות כמעט מדי יום, אין פלא שהם צריכים לקבוע סדרי עדיפויות מבחינת משאבי אנוש, זמן וכסף. אם האגף היה מתרכז בתחומים החשובים באמת, היו המשקיעים המוסדיים יכולים/נאלצים להתרכז גם הם בדברים החשובים באמת. אבל מרוב רצון לפקח על הכל, עושה רושם שהאגף מצליח לפספס את תפקידו החשוב ביותר: הגנה על הציבור.
