משהו טוב מתרחש בחברה בישראל. מתחת לקצף הדלוח של מלחמות העיתונים, האלימות הפושה, מאבקי התרבות ומלחמות הדת - מתחת לכל זה רוחשת ותוססת מהפכה רצינית שיש בה תקווה לכולנו (או לרובנו).
אני מדבר על
תנועת "אם תרצו", שעלתה לכותרות השבוע בעקבות התחקיר המצוין והמעמיק שערכה על "הקרן החדשה לישראל" ותמיכתה בארגונים עוינים לישראל. המחקר גילה שרוב האסמכתאות העוינות לישראל בדוח של השופט ריצ'רד גולדסטון (שאלן דרשוביץ כינה בראיון ל
רזי ברקאי בתואר "בוגד", ו"מלשין" המונע ממוטיבציות זרות) נבעו מארגונים ישראלים שנתמכו על-ידי הקרן.
כמה פעמים ישבנו בבית, בשיחות רעים, או בדרך במכונית, מאזינים לרדיו, וספקנו כפינו בתסכול מול הציניות של ארגונים ישראלים, פלשתינים ובינלאומיים, שלא מחמיצים ולוּ הזדמנות אחת כדי להכות בישראל ולהופכה למצורעת? כמה פעמים קיטרנו על ישראלים המתהדרים בנוצות ההומניזם האוניברסלי, ובמסווה הערכים הללו הם מפרקים את יכולת העמידה של ישראל מול אויביה?
מאבקם של לא מעט ארגונים ישראלים מתמקד, בין השאר, בהתקפת הציונות, בערעור על צדקתה, בהטפה מתמדת לכך שאנחנו אורחים בארץ הזאת, ויושבים על ערמות של גזל אדמות, וגירוש עם אחר שהיה פה, ושאר האשמות מבית היוצר הפלשתיני (שקיבל הרבה עזרה מהשמאל הישראלי הקיצוני).
הפתרון, הלכאורה דמוקרטי, של "מדינת כל אזרחיה" יוצא מתוך ההנחה שהעם היהודי הוא קולוניאליסט שגזל ארץ לא לו, ומכיוון שאי-אפשר להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורה, יש, לכל הפחות, לעקר את ישראל מסממניה היהודיים-ציוניים.
היהודי הקטן בשנים האחרונות פגשתי דמויות בכירות שהיו עד לא מכבר בשמאל העמוק (ביטוי מכובס שטבע
אהוד ברק לשמאל הקיצוני) - ושינו את טעמם האידיאולוגי; זנחו את מכורתם ועברו לשורות היריבים - השמרנים, הניאו-שמרנים, הימין, המתנחלים ועוד. הסתקרנתי, מדוע אירע המהפך הזה? - מהפך שלעתים הם נאלצו לשלם עליו תשלומים חברתיים קשים, כמו חרם והדרה וביזיון, ולעתים איבוד מקומות עבודה.
תשובתם הייתה שבעקבות
הסכם אוסלו וההתנהלות הפלשתינית הם הבינו שהפתרון שדגלו בו עד כה, הוביל למדינה אחת לפלשתינים מעבר לקו הירוק (היום מדובר כבר בשתיים: עזה ורמאללה) ועוד חצי מדינה לפלשתינים בגבולות הקו הירוק. ליהודים נותר להיאבק רק על זכויותיהם במדינת כל אזרחיה שעתידה לקום על חורבות מדינת היהודים הנוכחית.
