"ומותר יתרו מן האנשים"

פרשת השבוע, פרשת "יתרו", היא אומנם הפרשה הקצרה ביותר מפרשיות ספר שמות וכוללת רק ע"ב פסוקים [וסימנך: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן"], אולם עוסקת היא במגוון רחב-היקף של מצוות (17 מצוות) ונושאים הרי-גורל בתולדותיו של העם היהודי מיני קדם. כמו למשל: ייסודה והקמתה של המערכת השיפוטית בישראל, "מעמד הר סיני" שתכליתו נתינת ומסירת התורה מאיתו יתברך לעמו הנבחר, עם ישראל ועוד. מחמת מגבלת המקום והזמן לא ניתן להרחיב ולהאריך, ברם נתמקד במאמרנו זה על דמותו האלמותית והנצחית של יתרו, חותנו של משה רבנו, האיש אשר "תורתנו הקדושה ייתרה פרשה אחת על שמו", קרי: יתרו זכה ושמו ייזכר וייחרת לנצח נצחים בפנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים בתורתנו הקדושה כאחד מגדולי האומה היהודית. מדוע? על מה ולמה? במה התנהגותו ומעשיו של יתרו נתנו לו "פור" - יתרון - על פני אישים ואנשים דגולים, גדולים ומפורסמים אחרים באומות העולם, ואשר חלקם אף היו מפורסמים יותר ממנו? מהו המעשה או המפעל המיוחד שזיכה אותו לתהילת עולם בהוויה היהודית בכללותה?! תשובות ופרשנויות שונות ומגוונות עסקו ועדיין עוסקות בכל הקשור ל"פרשת יתרו" המפעימה, המרטיטה לבבות והמעצימה נפשות. "נהרא נהרא ופשטיה". המשותף לכל וב"קצירת האומר" נאמר: כאשר יתרו שומע "את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל..." התפעם והתפעל מן המהלך ההיסטורי שמעולם לא נשמע במחוזותיו ו"בבית ספרו". בעיקר, התפעם והתפעל יתרו מן העוצמה האלוקית שהפעילה את עוצמתו של העם היהודי ואשר ממצב של נחיתות, "דיכי" ונשפלות, וממצב של עבדות נרצעת ובזויה - הופך להיות עם חזק, פיזית ורוחנית, האוזר עוז, גבורה ותעצומות נפש ואף מנצח בקרב, ובגדול(!), את עם עמלק ימ"ו, העם החזק ביותר בעולם העתיק. אשר על כן, יתרו גומר בליבו ומחליט להידבק ולהיצמד אל אותו "עם סגולה", עם המכונה בתורתנו הקדושה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", גם במחירים אישיים כואבים וכבדים. לדוגמא: ממעמד מנהיגותי רוחני-דתי גבוה ביותר בממלכת מדיין הופך הוא להיות מנודה חברתית, קרייריסטית וכולי, ועל-פי המדרשים, יתרו כמעט "משלם בחייו" ובחיי בני משפחתו. ויתרו שאחד משמותיו היה רעואל, משום "שהיה רע לאל" [שמו"ר א', ל"ב], הופך להיות "הצדיק שבאומות העולם" ואשר הקב"ה בעצמו ובכבודו "קרבו אליו" [במדב"ר ג', ב']; או כפי שידידי ורעי היקר, ר' חיים ג'מדני הי"ו, לימדני בזאת הלשון: "מדוע המדרש נוקט לשון שלילה במילת השם רעואל. אדרבה! את מילת רעואל ניתן לדרוש באופן החיובי: "רעו אל". קרי: לאחר שיתרו התגייר ונכנס לחסות "תחת כנפי השכינה" הוא "אוזר כגבר חלציו", משנס מותניו וללא מורא ופחד "חוזר לארצו ולמולדתו" ומפיץ בקרב עובדי האלילים את "תורת משה", שהיא "תורת אלוהים חיים" וכאילו אומר הוא להם: "הפסיקו לרעות בשדה האליליות והפגאניות. לכו ורעו בשדותיו של האל האמיתי, הנצחי, בורא השמים והארץ בבחינת: "ממני תראו וכן תעשו". ודו"ק. אין כל ספק, שמן הסיפור המקראי, כמו גם מדברי קודשם של חז"ל, עולה ומזדקרת לנגד עינינו דמות ייחודית בנוף האלילי והפגאני של העולם העתיק, ובניגוד לכל אותם עשרות ואלפים מן העמים והאומות אשר שמעו וחלקם אף ראו את ניסיו ונפלאותיו של האל. שמיעתו של יתרו היא אומנם שמיעה חיצונית, אבל שודרגה ו"תורגמה" להיות בעיקר שמיעה פנימית והדבר בא לידי ביטוי מעשי בשינויי דפוסי התנהגות כללית ורוחנית. יתרו, לא רק שנוסק מעלה-מעלה בתחום הרוחני אלא אף מציב וקובע "רף חדש" בכל הקשור לאמונה בבורא העולם. יתרו מצליח להגביה רף זה אל גבהים חדשים, שלא נודעו עד אותה העת. ובניגוד לפרעה, עמלק, בלעם ואישים אחרים באומות העולם, שעשו כל שלאל ידם לגדוע ולכבות את "אש האמונה" (שהתחילה מבעבעת בעולם פגאני ואלילי מובהק), ועל כן התפרסמו "לחרפות ולדיראון עולם", יתרו גורם ל"שידוד מערכות" בקרב העמים והאומות, והעניין "תופס כנפיים" ומתפרסם בכל העולם העתיק גם ללא עזרתם של כלי המדיה המגוונים ורשתות האינטרנט. ויתרה מכך, יתרו מרעיד, מפעים ומרטיט את ליבם של עם ישראל אל אביהם שבשמים בכך שהוא גורם להתגדלותו ולהתקדשותו של ה' בעולם היהודי ממש, שעדיין בשלבי התגבשות כמעט סופי, בגוף וברוח, כפי שהמדרש מתאר [מכילתא יתרו א', א']: "כיוון שבא יתרו שהיה כומר עליון על כל העבודות הזרות ואמר: 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים', [או אז] נתקדש ונתגדל שמו הקדוש של הקב"ה בכל העולם". תרומתו של יתרו לביסוס ולהעמקת האמונה באלוהי ישראל הייתה ייחודית, רבה ועצומה, ויתרו עומד כאנטיתזה מול מעשיהן של דמויות אחרות לא פחות חשובות וידועות ממנו, כפי שציינתי לעיל. ונראה לנו לציין ממד חשיבתי נוסף הקשור לדמותו ובדמותו של יתרו, "האח הגדול" של העם היהודי, כפי שמובא ב"מדרש גם" [מן המדרשים שנכתבו בעת החדשה] כהאי לישנא: "יתרונו של יתרו על רבים אחרים ומפורסמים בולט לאין שעור בזאת שיתרו שהיה "כוהן מדין" מלמדנו דרך בהתייחסותנו כלפי המקום ברוך הוא. שאם יאמר אדם קשה לי לשנות את אופיי, דרכיי ומהות חיי... יישלח הוא אל "פרשת יתרו". משם ידלה "מים חיים", ילמד, ישכיל ואף "יחליף דיסקט". כל אדם, באם ירצה ויחפוץ, יוכל לשנות את דפוסי התנהגותו הכללית והרוחנית, עמדות שהחזיק בהן, דיסציפלינות סדורות ומקובעות שאין הגיון בקיבעונה ובקביעותה. יתרו הוכיח שהשם "מדין" אינו רק של מקום סתמי, אלא, ואולי בעיקר ראשי תיבות של: "ממנו נלמד דרך י-ה-ו-ה". ודו"ק.