שיר הלל לנעליים קטנות

ארי שביט מתפעל מהיועץ המשפטי, שזה עתה סיים את תפקידו. תחת הכותרת "נעליים גדולות" הוא כתב: "ההישג של מזוז הוא חסר תקדים... מאז אהרן ברק לא היה יועץ משפטי לממשלה אשר תרומתו לדמוקרטיה הישראלית הייתה גדולה כתרומתו של מזוז... ו- אזרחי ישראל אינם יודעים איזה חוב הם חבים לו" (ארי שביט מתפעל, הארץ, 28.1.10). כותרת המאמר "נעליים גדולות", כוילה ליועץ הבא יהודה וינשטיין. אני לא יודע כמה פעמים השופטת עדנה ארבל קראה את שיר ההלל שכתב ארי שביט למזוז. אני קראתי פעמיים, ותהיתי: "נעליים גדולות"? מני מזוז? מהטריבונה של אוהדי ארבל, מזוז הוא גמד נקמן. מהטריבונה של מעריצי מזוז, ארבל היא כתם על בית המשפט העליון. מי צודק? בשאלה החשובה הזאת ארי שביט לא נגע שנים. פצע פתוח, גם אם נפער לפני שש שנים, הוא נושא אקטואלי. עד שייסגר. ההסבר שצירף מזוז לסגירת התיק בפרשת האי-היווני, פער פצע בפרקליטות, והעמיק את חוסר האמון של מקבלי השירות (האזרחים) במערכת. למי ששכח: בניגוד גמור לעמדת פרקליטת המדינה דאז, מזוז סבר כי אין בתיק מספיק ראיות, וההסבר שלו לטיוטת כתב האישום עליה חתמה עדנה ארבל היה "סימון מטרה". במילים פשוטות, היועץ המשפטי לממשלה האשים את הגברת ארבל בתפירת תיק לראש הממשלה. אני לא מכיר דמוקרטיה, שהאשמה כה כבדה, מפי סמכות משפטית כל כך גבוהה, לא הייתה גורמת לכלבי השמירה, להסתער על הקביעה הזאת, עד שתתברר האמת. ההתפעמות של שביט ממזוז לא מוכיחה תודה עקרונית, אלא סלקטיבית. מותר לו להפיץ את התפעלותו ממנו רק בתנאי אחד: שיודה, שאת רשימתו הוא מקליד מהטריבונה של מזוז, עם כל המשתמע מכך. דהיינו, שיפיץ קודם קריאה לסילוק תופרת התיקים מהעליון. שיר הלל למזוז, במקביל להתעלמות מקביעתו לפיה ארבל "סימנה מטרה" היא מעילה בשליחות העיתונאית, וחוסר יושרה. מחלוקת בין משפטנים איננה דבר חריג. אלא שכאן לא הייתה מחלוקת. הפרשן המשפטי משה גורלי סיכם את חילוץ ראש הממשלה מכתב-אישום במילים: "מזוז סגר את תיק שרון, ופתח את תיק ארבל" (ערוץ 99, 16.6.04). אחת משתיים: או שבבית המשפט העליון מכהנת שופטת "תופרת תיקים", או שקביעתו של מזוז שערורייתית, ואין עליה סליחה. אין אפשרות שלישית, ואסור להשאיר את הנושא הזה פתוח.