"ויאמרו כל אשר-דִבֶּר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז'). ללא ספק זו הייתה שעתו הגדולה של עם ישראל בכל הזמנים! והראיה: חז"ל אמרו ש"בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע' יצאה בת-קול ואמרה להן: מי גילה לבנַי ישראל רז זה, שמלאכי השרת משתמשין בו?" (שבת פ"ח, ב'). במילים אחרות, במעמד זה הגיעו בני ישראל למעמדם של מלאכים. לא פחות!
למרות זאת, במחשבה נוספת, נראית התחייבות זו של עם ישראל פזיזה ואף בלתי שקולה. נעשה ורק אחר-כך נשמע - קרי, נבין? נתחייב לקיים את התורה לפני שנבין מה שכתוב בה? על החלטה "פזיזה" זו מגיע לעם ישראל את שבחן האדיר של מלאכי השרת?
תשובתם של חז"ל לסוגיה זו הייתה שכאשר מדובר בחוזה בין שני צדדים שהם בשר-ודם, חובה לבדוק היטב את תוכנו של החוזה לפני החתימה. ברם, כאשר צד אחד בחוזה הינו הקב"ה, אין שום סיבה לחשוש, אלא להיפך - ההיגיון מורה לחתום מיד ללא חשש כי יהיה זה טיפשי לבדוק חוזה שכזה. במקרה זה, על האדם לסמוך על בוראו שיודע טוב ממנו מה טוב עבורו. ובכן, בחוזה עם הקב"ה בשכלו של האדם הוא מחליט לציית, לטובתו, לכל סעיפי החוזה.
לְמָה הדבר דומה? לחולה הפונה לרופא. החולה מאמין שהרופא חפץ בטובתו, ולכן למרות שהוא עצמו אינו מבין מאומה ברפואה, הוא מבין בשכלו שכדאי לו לקבל את עליונותו של הרופא ברפואה ולציית להוראותיו. יש בשני המקרים הפעלת השכל, הבנת המגבלה של השכל, והשלמת "המהלך" באמונה שהקב"ה והרופא רוצים רק בטובתו של האדם.
השילוב הנפלא הזה שהפגין עם ישראל בין השכל והאמונה, השילוב שהתקיים בזכות הענווה הגדולה ששטפה את כל העם, נוצר כאשר כל אחד ואחד מן העם הצליח להעלים את יצרו - את האגו שבו - כדי להוציא את ההצהרה הגדולה "נעשה ונשמע". נעשה בלי להבין, ורק אחר-כך נשמע ונלמד את משמעות המצוות, את טעמן, את הרציונל שבהן, במטרה להפוך גם את החוקים למשפטים.
משה רבינו היה היחיד שנשאר באותה רמה של ענווה, של ביטול היצר, של מוכנות לעשות מיד את רצון ה', גם כאשר הוא אינו מבין, ולכן, הוא זה שהגיע לרמה הרוחנית הגדולה מכל - ודיבר אל ה' פנים אל פנים. יתר העם לא הצליח לשמור על הרמה הנפלאה הזו, כי יצרם הגשמי התגבר על רוחניותם. תוך ארבעים יום ממעמד הר סיני הדרדר העם לחטא העגל, בתהליך שמזכיר את האדם הראשון שהדרדר מהר מעת בריאתו לאכילת פרי עץ הדעת.
את אותו מאבק שהתנהל בתוך ליבו של האדם הראשון ובתוך ליבו של כל אחד ואחד מבני ישראל במעמד הר סיני, מנהל כל אחד ואחד מאז ועד היום. המאבק הינו בין השכל והאמונה, על המינון האופטימלי בין שניהם, ועל ההבנה היכן המקום להחליף את "סוס" השכל ב"סוס" האמונה. המאבק היום קשה ביותר, כי בנוסף ליצר הטבוע בנו, שכלנו, שהוביל אותנו להישגים אדירים במדע וטכנולוגיה, רק הגביר בנו את הגאווה ואת הנטייה למצוא תירוצים לאי-קיום מצוות שאינן מתאימות לשיקול דעתנו השכלית.
רק כאשר ישנה אמונה שלמה בקיומו של הקב"ה, וברצונו להיטיב עמנו, ובמעורבותו בעולם הזה יום-יום שעה-שעה אזי אפשר לציית לכל מצוותיו. לדאבוננו, לא כך המצב הרוחני בקרב רוב העם. הרב זאב לף נוהג לומר שלכל אחד ישנה נקודת תורפה שאותה הוא מסרב לתקן, ולכן כל אחד כופר בעיקר, השאלה באיזה עיקר. ישנם יהודים הכופרים במצוות שמירת השבת, באכילת מזון כשר, באיסור משכב זכר והפלות. לעיתים קרובות הם מצרפים דעות פסודו-מדעיות כדי להצדיק את כפירתם. ישנם יהודים דתיים הכופרים באיסורים כגון נסיעה לחו"ל שאינה לצורך פרנסה, לימוד תורה או חתונה, שאינם מקפידים על שיעורי הצדקה הנדרשים, או על שמירה מפני לשון הרע. בכל מקרה ומקרה של אי-ציות להלכות התורה, בין אם הן קשות או קלות, האשם בכך הינו היצר שממציא סיבות, תירוצים והסברים מדוע לא להשתנות, מדוע לא להיות תמים עם ה' אלוקינו.
אפשר לטעון שיהודי הכופר בעיקר אחד או שניים הינו עדיין יהודי טוב שאין לדאוג ליציבות יהדותו הכללית. ברם, רש"י אינו מסכים עם דעה זו. כי בפרשת 'בחֻקֹתַי' (ויקרא כו', טו') הוא מסביר כיצד כפירה בהלכה כלשהי מסוגלת להפוך, דרך שרשרת של צעדים, לכפירה בעיקר הגדול - בקיומו של הקב"ה. ואלו דבריו: "כופר בעיקר: הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת את השנייה, וכך עד לשביעית, ואלו הן: לא למד ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים [מלעשות], כופר במצוות, כופר בעיקר". יש רק להביט בהיסטוריה של ימינו אנו, באבולוציה של תנועת היהדות "הרפורמית", כדי להיווכח שדבריו של רש"י הם אמת לאמיתה. מחילול שבת, אכילת חזיר ועד למשכב זכר, כולם קיבלו את "הכשר" הרבנים הרפורמים - לאחר שכפרו במעמד הר סיני, במקור האלוקי של המצוות, ובעצם בקיומו של מלך העולם.
לנו, בעלי בשר ודם, יש רצונות ויצרים שנלחמים ברצון נשמתנו לקיים את רצונו של הקב"ה. ברם, ככל שנצליח להכניע את רצוננו ולהגביר את ענוונותנו, נדַמה יותר ויותר למלאכי השרת. כעת אנו מבינים את סודם של המלאכים שהזכרנו בתחילת מאמר זה: נעשה ונשמע היא דרך פעולתם. הרי למלאכים אין יצר ואין רצון לעצמם. כל הווייתם וקיומם מיועדים כדי לקיים את רצון בוראם. לכן, נעשה ונשמע הינה הדרך הטבעית של מלאכי השרת.
יהי רצון שנחזור במהרה למעמדנו הרם והנפלא שבמעמד נעשה ונשמע, שננמיך את יצרינו מטה מטה, נעלה את ענוונותנו מעלה מעלה, ובכך נשפר את מעשינו בקיום התורה ובלימודה, כן יהי רצון.
