האם "nine" - הוא "שמונה וחצי" של פליני? "תשע" יצא בעקבות המיוזיקל בארה"ב, על-פי סרטו של פליני "שמונה וחצי". סרטו "לה דולצה ויטה" יצא לאקרנים בשנת 1960 וכיום מלאו 50 שנה לסרט. מסטרויאני מגלם שם את הצלם שנוכח במסיבות "החיים המתוקים" של החברה האיטלקית בשנות ה-50'. ואגב, פליני הוא זה שהמציא את המונח "פפרצי" - לצלמי הסלבריטאים.
הסרט " nine" בבימויו של רוב מארשל נכשל בארה"ב. (על אירופה לא קיבלנו דיווח אבל אפשר לשער כי הקהל האירופאי המבין קולנוע ודאי מכיר את פליני וסרטו 8 1/2 ויוכל לערוך השוואה ביניהם). זה לא מונע מהמפיצים בארץ לשווק אותו כ"אירוע הקולנועי של השנה".
הדגש ברוב התקצירים בפרסומות באתרי הסרטים הוא על היותו "רימייק קולנועי למחזמר המצליח Nine, שמוצג בברודווי מ-1982 וזכה בחמישה פרסי טוני, כולל הפרס למחזמר הטוב ביותר". רק המבקרים - אנשי הקולנוע מפנים את תשומת ליבו של הצופה כי זהו "רימייק" לסרטו הנודע של פליני "שמונה וחצי" שנעשה בשנת 1963. סרטו של פליני זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. את המוזיקה לסרט הלחין נינו רוטה שהלחין רבים מסרטיו של פליני.
ואולי זו דווקא הזדמנות לערוך הכרה בין הדור החדש של צופי הקולנוע והבמאי האיטלקי עטור התהילה, אנטוניו פליני שהלך לעולמו. כאן המקום גם לציין כי באירופה נערכות כעת פעילויות שונות לזכרו של פליני במלאת 50 שנה לסרטו "לה דולצ'ה ויטה" - החיים המתוקים. בביקורי באירוע הרשמי לפתיחת פסטיבל פליני בסינמטק פריז התארחו קלאודיה קרדינל ואנוק איימה, שתיהן הופיעו בסרט שמונה וחצי וסיפרו על חוויותיהן בעבודה עם פליני. מרצ'לו מסטרויאני, גיבור שני הסרטים, נחשב ל"אלטר אגו" של פליני, במיוחד בשמונה וחצי, בו הוא מגלם את הבמאי הנואש המאבד את מקור השראתו.
את מסטרויאני ריאיינתי בביקורו באוניברסיטת תל אביב בשנות ה-80', ואז אמר כי אינו רואה עצמו "כוכב". הוא מודה שהוא "עצלן ובסך-הכל עושה מה שאומרים לו לעשות: ללכת ימינה, ללכת שמאלה.." ואכן זה ההבדל הגדול בין דניאל דיי לואיס שנכנס כאן לנעליו ומתקשה לגלם את התפקיד. מסטרויאני פשוט שם. הוא לא צריך לשחק. הנוכחות שלו מספיקה, ותווי פניו החטובים ממלאים את המסך בארשת האין-אונים של הבמאי הנרדף על-ידי התקשורת וקהל המעריצים. לעומתו, דניאל די לואיס מנסה לשחק - מאמץ לעצמו מבטא איטלקי, והדבר נראה מאולץ למדי.
קלאודיה קרדינל שיחקה את המוזה של הבמאי פליני. בסרט, שצולם בשחור לבן, נראית דמותה מרחפת בקלילות, שערה הבהיר מתנופף ברוח והיא באה ונעלמת כמו פיה טובה. בסרטו של מרשל ניקול קידמן בתפקיד זה היא יפה להפליא וקרה כקרח. קשה לקבל השראה ממקור כזה...
סצנת הקברט הצרפתי "פולי ברג'ר" - המצאה של המחזמר שהופיעה גם בסרט היא לגמרי מחוץ לקונטקסט. מה עניין קברט צרפתי לסרט איטלקי למהדרין?
אנוק איימה, השחקנית הצרפתיה הנהדרת (שיחקה גם ב"לה דולצ'ה ויטה" ובסרטו הידוע של קלוד ללוש "גבר ואישה") שיחקה בסרט של פליני את אשתו הנבגדת של הבמאי. אצילית, מאופקת, אלגנטית, היא נושאת את כאבה באיפוק, בלי לעשות סצנות, אך עם עישון סידרתי, נון סטופ - המצביע על הלך רוחה. כאן, השחקנית אלמונית ורישומה אינו ניכר.
בראיון אומרת איימה, כי פליני לא ביקש מהן לדבר או לקרוא טקסטים, רק ללכת, "להיות שם". "הדרך בה את נושאת את גופך, מה שאת מקרינה - זו הדמות שלך". גם קרדינל מסכימה עמה ומוסיפה כי פליני מעולם לא נתן לשחקנים שלו טקסט. הדבר מוצג בסרט, אך אולי לא ברור היטב לקהל. פליני היה מחבר את הטקסטים במקום, אם היו כאלה, כי בעיקרון הראה בסרט את זרם התודעה המורכב מתמונות שבראשו, לרוב זיכרונות מעברו, דמויות שפגש, לעיתים נשים גרוטסקיות. לא הפריע לו שהן שמנות ועתירות חזה, הרי כך ראה אותן בדמיונו. וזהו הכישלון הבא של הסרט, לאחר הליהוק הכושל: בסרט של מרשל כל הנשים חייבות להיות כוכבות דקות גיזרה, "חתיכות", כפי שהקולנוע האמריקני דורש זאת. לפליני זה לא היה איכפת. להיפך. הוא העריץ את הדמות הנשית, האימהית, המלאה, ולכן, גם שיבוצה של סופיה לורן האגדית כאימו של הבמאי בסרט זה הוא כשלון בהבנת הטקסט.
הסצנה הידועה ביותר בסרטו של פליני היא סצנת הזונה הגדולה המתגוררת בבקתה עלובה בחוף. החניכים הצעירים (10-14) של בית הספר הדתי הקתולי מתגנבים אליה ומשלשלים לידה מספר פרוטות כדי שתשיר ותרקוד להם. כמו במטה קסמים, האישה הגדולה והמכוערת משנה את עורה, עיניה נדלקות, הסקס אפיל חוזר אליה והיא מנענעת את ירכיה במיניות הגולשת על גדותיה. פתאום היא אפילו יפה. זהו פליני. הזונה של הבמאי בוב מרשל היא, מלכתחילה, יפהפיה חטובת גזרה, בת זמננו, שמנסה לעכס בלי חן רב. זהו כישלון חרוץ.
בראיון מסבירות איימה וקרדינל את פשר האנשים הרבים שבאו להיבחן על הסט של פליני. גם בתערוכה על פליני במוזיאון ה"אורנג'רי" בפריז, מוצגים מאות רישומים וצילומי נשים וגברים "מעניינים" שצייר וצילם פליני. אגב, בגלגולו הראשוני הוא היה גרפיקאי, ומכאן המודעות האסתטית הגבוהה שלו. פליני היה מודיע כי הוא מחפש דמות מסוימת ויערוך אודישונים לאנשים - לאו-דווקא שחקנים, כי הדמות המיוחדת עניינה אותו. וכך היו באים מאות אנשים ולמעשה תופסים את רוב יומו של הבמאי.
"הוא היה טוב לב מדי מכדי להרחיק אותם מעליו. הוא היה נעלם או מודיע למפיק לענות לטלפונים" אומרת איימה. "מאידך, חשב שיוכל להשתמש בדמויות אלה בעתיד. זה היה מעין קטלוג אנושי עבורו. אבל מתוך אלפיים שהגיעו אליו לסט הוא השתמש אולי באחד או שניים...".
מנהל המכון למורשת פליני באיטליה, שגם הוא התארח בסינמטק בפריז, מספר על הרקע של הסרט: לאחר ההצלחות הגדולות של פליני הוא קיבל סכומי כסף גדולים להפקת הסרט הבא. אבל לא היה לו סרט. הוא חשב שלא כדאי לוותר על הזדמנות לנצל תקציב שהועמד לרשותו והאמין כי במשך הזמן ימצא רעיון. מכאן רדיפת התקשורת והשחקנים עצמם שהתייצבו על הסט ולא ידעו מה התפקיד שלהם, מה נושא הסרט וביקשו "רק תן לנו רמז..".
"לה דולצה ויטה" יצא לאקרנים בשנת 1960 וכיום מלאו 50 שנה לסרט. מסטרויאני מגלם שם את הצלם שנוכח במסיבות "החיים המתוקים" של החברה האיטלקית בשנות ה-50'. ואגב, פליני הוא זה שהמציא את המונח "פפרצי" - לצלמי הסלבריטאים: דמותו של פפראצו, צלם החדשות שעבד עם מרצ'לו, היא מקור המילה פפראצי (ברבים), המתאר צלמים טורדניים, שעיסוקם בהשגת תמונות בלעדיות של ידוענים. פפראצו הוא אנקור באיטלקית. פליני קרא לצלם בשם זה כדי להשוותו לצלמי העיתונות החגים סביב ידוענים כמו ציפורים קטנות ורעבות. אגב, הסרט לא הופץ בספרד עד 1981, עקב צנזורה מוסרית. אחת הסצנות המפורסמות והידועות ביותר בעולם הקולנוע היא זו של אניטה אקברג ומרצ'לו מסטרויאני בתוך המזרקה ברומא. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, מתוכם זכה על עיצוב התלבושות עבור סרט שחור-לבן. כן קיבל את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן של 1960 ובפרס המבקרים בניו-יורק עבור הסרט הזר הטוב ביותר של השנה ב-1961.
צריך לזכור גם כי בשנות ה-50'-60' פרח הקולנוע האיטלקי, וסרטים רבים צולמו ב"צ'ינה ציטה" - "עיר הסרטים" ברומא. לרוב, נבנתה לסרט תפאורה גרנדיוזית במתחם זה, וזאת בניגוד לתיאוריית "הניאו-ריאליזם האיטלקי" שפרחה כמה שנים קודם לכן והטיפה לצילום אוטנטי בחוץ - ב"לוקיישן" האמיתי, עם דמויות מהרחוב - לאו-דווקא שחקנים מקצועיים. צילומי האולפן והתפאורות המוכנות ב"צ'ינה ציטה" היו דמויות הוליווד, אך עדיין זולות יותר, ולכן גם סרטים אמריקנים, צרפתים ואחרים צולמו שם. כיום, הועם זוהרו של הקולנוע האיטלקי ולעיתים נדירות רואים כיום סרט חשוב מתוצרת איטליה.
לא מן הנמנע כי בקרוב נמצא את הסרט "תשע" מועמד לאחד מפרסי האוסקר. אומנם רשימת השחקנים המופיעים בו מפוארת למדי, אבל ספק רב אם תפקידם בו ירשם ברזומה שלהם כהצלחה קופתית או אמנותית.
Nine - ארה"ב (2009). משך זמן סרט: 118 דקות; ז'אנר: דרמה, מוזיקלי, רומנטי; במאי/ת: רוב מארשל ("שיקאגו", "זיכרונותיה של גיישה"); שחקנים: דניאל דיי לואיס, פנלופה קרוז, ניקול קידמן, מריון קוטיאר, סופיה לורן, ג'ודי דנץ, קייט האדסון, סטייסי פרגוסון (פרגי); מפיק: הארווי ווינשטין, רוב מארשל, ג'ון דה לוקה, מארק פלאט; תסריטאי/ת: אנתוני מינגלה, מייקל טולקין. הסרט עלה לאקרנים בארץ ב-7.1.10.
