לאור הצהרותיהם של אסד, ליברמן, ברק ונתניהו בעת האחרונה בדבר מלחמה ושלום, ברור כי יש סיכוי לא מבוטל כי המלחמה תפרוץ, ובמצב זה,
כדאי להפתיע.
אומנם הניצחון מובטח בכל מקרה למדינת ישראל, אלא שהפתעה תיצור יתרון ממשי, שנאמד בדמים.
כמובן שההצהרות של הצדדים, שלא כולן חכמות, אינן מהוות את הגורם למלחמה, אך הן בהחלט סממן של מה שמתרחש מתחת לפני השטח, בסתר.
אכן כדברי פרשנים שונים, ישנן שתי אסכולות: האחת [ביילין?] מחזיקה בדעה כי אם נכבד את היריב הערבי - נוכל לקטוף פירות ואף להגיע לשלום אזורי, והמנוגדת לה [ליברמן?] מחזיקה בדעה שהפייסנות והוותרנות נתפשת אצל הערבים כסימן מובהק לרתיעה, לפחד ולחולשת הדעת, דבר שרק יגביר אצלם את השאיפה ללוחמנות ולהשגת הישגים בכוח הזרוע.
כך או כך, שלום שיגיע עקב התרפסות - לא יחזיק מעמד ויזמין מלחמה, שתיראה לאסד אפשרית וכדאית, במיוחד אם יזכה ללא קרבות בחבלי ארץ ברמת הגולן, אותם יקבל תמורת דיבורים וניירות, ובבוא המלחמה הזו - צה"ל, כפי שטוען בצדק שר החוץ
אביגדור ליברמן - ינצח, אך כאמור תוך כדי תשלום מחיר כבד.
אם אכן שתי הדרכים מובילות לאותה התוצאה הבלתי-נמנעת, צריך לחשוב גם על אלמנט ההפתעה.
עד כה, בכל מלחמות ישראל, מדינת ישראל וצבאה שילמו מחיר כבד בגלל נקיטת קוו הגנתי מובהק, שמקורו במחשבה מעין-מוסרית שהיא בהחלט בלתי מוסרית ואף פושעת כלפי מי שאמור לשלם את המחיר. הקו שננקט השאיר ליריב את יתרון ההפתעה. הגיעה העת להימנע מנדבנות יתירה זו של מתווי המדיניות הישראלית, ואימוץ מחשבה אחרת - יצירתית, מרעננת, חדשה, שונה, אמיצה, מפתיעה.
עדיף, במקרה של מלחמה, לצבור זעם מאומות העולם, מאשר לזכות באהדה וברחמנות - וזאת מסיבות ברורות, אשר צריכות גם [אחר-כך] להתבהר בתעמולה מתאימה, שתצדיק את מה שנעשה...
