גל של כעס ושנאה לתנועת זכויות האדם שוטף את ישראל. בולט במיוחד הקמפיין התוקפני של ארגון "אם תרצו" נגד ארגוני זכויות האדם, בשל מה שהוא חש כדה-לגיטימציה של המלחמה בטרור, הנובעת מהחומרים ששימשו את דו"ח גולדסטון. שפל הפופולריות הנוכחי של קהילת זכויות האדם ממזער את הסיכוי שלה להשפיע פה על משהו. בימינו, באופן פרדוקסלי, המלחמה בטרור היא תנאי לזכויות אדם; היא הסיכוי שמישהו יהיה מוכן להקשיב לעקרונות הללו.
אלא שתנועת זכויות האדם התנהלה לרוב בלהט של סניגור ציבורי. בצדק היא ראתה את מערכת הביטחון המשומנת כמי שמסנגרת היטב על האינטרס הביטחוני. לפיכך, התפנתה לייצג באופן בלעדי את האינטרסים של נפגעי הפעולות הנעשות "משיקולי ביטחון". העצמאות הזו של הארגונים והפעילים חשובה, וראוי שתישמר. אבל לצד הדגם הזה, דרוש לנו דגם שלם יותר, שיכול לחבר - מהותית ותקשורתית - הגנה על זכויות אדם עם חשיבה על צרכי ביטחון.
הצורך ברור: תנועת זכויות אדם שמסנגרת על נרדפי השלטון, נתפשת אינטואיטיבית כמקטרגת על שיקולי הביטחון. עניינים כמו מידתיות, שקילות ופיתרונות יצירתיים למתח המובנה שבין ביטחון לחירות - נדחקים מהשיח הציבורי. הם נראים כמו סרח עודף, שמושחל כלאחר יד בהודעות לעיתונות של הארגונים, מחוץ ללב העניין והלהט שלהם. לבסוף נשארת בתודעה הציבורית תחושה ש"ביטחון" הוא הדבר הזה שארגוני זכויות האדם מנסים לגמד ולנפנף, כדי להצליח לשמור על כל מי שאינו אנחנו. במצב הזה אין לזכויות האדם סיכוי.
דרוש מודל נוסף ומשולב: למשל, קבוצות חשיבה וביקורת מדיניות, המורכבות ממומחי ביטחון ופעילי זכויות אדם, המשתפים פעולה. קבוצות שמנסחות, בצוותים ביטחוניים-זכותניים, הצעות בונות למדיניות ביטחונית, הממזערת פגיעה בזכויות אדם. זאת, לצד ביקורת שוטפת על מקרים של שימוש פזיז, מיותר ורשלני, מצד הרשויות והצבא, בצידוק הביטחוני. בהקשר הזה יש לציין את הסנונית הראשונה, המועצה לשלום ולביטחון, שאומנם לא ממלאת באופן מלא את העקרונות הללו, אך היא בכל זאת בגדר התקדמות גדולה בכיוון הנכון. המועצה לא זכתה לרוח גבית מספקת מתנועת זכויות האדם בישראל.
צורת החשיבה הביטחונית-זכותנית צריכה גם לסמן את שורש הבעיה. בישראל, בעיקר בתקופת הסכמי אוסלו, פשתה מדיניות שקברה את הפופולריות של זכויות האדם - ה"ניצול הרכרוכי": מחד גיסא - אוזלת יד גדולה מול הטרור הרצחני שהיכה ללא הבחנה בישראלים ברחבי הארץ וערער את ביטחונם; מאידך גיסא - המשך הדיכוי של הפלסטינים בחסות ההסכמים הבעייתיים, הרחבת משטר האפלייה בשטחים בדמות גידול אדיר בהתנחלויות, הטלת סגר תמידי עם הקלות משתנות (והידוק הסגר לאחר הטבח במערת המכפלה), הוספת מחסומים, שיכלול הניצול הכלכלי של הפלסטינים במסגרת הגלובליזציה וכו'.
עולם החוויות המפוצל שיוצרת מדיניות "הניצול הרכרוכי" - מסוכן: הישראלים חשים: הממשלה מדברת על שלום ולא עושה דבר להגן עלינו; הפלסטינים חשים: הממשל הישראלי מדבר שלום ומגביר את הדיכוי. מכאן נוצר אפקט מתעצם ומעגלי: הניצול והאפלייה בשטחים מסייעים לקיצוניים מוסלמים לגייס פלסטינים לטרור; אוזלת היד של ממשלת ישראל מול הטרור מקדמת כמיהה למנהיגים חזקים; בהתאם - מדיניות הניצול והאפלייה בשטחים נאטמת עוד יותר לזכויות אדם, וחוזר חלילה.
כך הצליחה תקופת אוסלו לקבע את המשוואה המדומה - זכויות אדם או ביטחון. לא מאוחר לאמץ קו מחשבה משלב: בחירה ב"זכויות וביטחון"; לא ברטוריקה של שלום והמשך הדיכוי. כדי שזכויות האדם יגיעו ללבבות של רבים, ולכן יוכלו סוף-סוף להתקרב למימוש סביר, ביטחון צריך להפסיק להיות מילה גסה - או לא רלוונטית - בקרב שוחרי הזכויות.
