שמו של הסרט – "אל תגעו לי בשואה", מרמז לשימוש הייחודי שעשתה הציונות בזכר השואה ולניסיון – "האמיץ" כמו שרק יצירות פרו-פלשתיניות יכולות להיות "אמיצות" – לשלול אותו ממנה. שמה של ההצגה – "העבודה משחררת", המשחזר את המילים שקבעו הנאצים בפתחי מחנות ההשמדה, נועד לרמוז, כי העבודה על ההצגה הזאת שחררה את יוצריה ואת משתתפיה ממעצוריהם ומחרדותיהם. אולם לנוכח הסרט המתעד אותה, נראה כי "העבודה בעיניים" שחררה, הן את יוצרי ההצגה והן את יוצרי הסרט, מכל מחויבות – הן לאמת והן לאמנות.
במאי הסרט, אשר טללים, מציג את סרטו כ"מסעותיה של קבוצת התיאטרון אל נבכי הנפש הישראלית של הדור שלאחר השואה, דרך בדיקת מושג הזיכרון", ואת המסע שעובר הצופה – כ"מסעה של החברה הישראלית אל השואה, אל החוויה הקולקטיבית הקשה ביותר שלנו, ואל השפעותיה על התנהגות החברה הישראלית... כמו בהצגה, הרעיון הוא שלשואה השפעה ממשית על כולנו, ובמובן מסוים כולנו 'דור שני', גם המרוקאים, העירקים, הגרמנים ואפילו חאלד אבו-עלי, הגיבור הפלשתיני" (מתוך פרסום של סינמטק תל אביב).
אבל מרוב "נבכי הנפש הישראלית", "בדיקת מושג הזיכרון", ו"החוויה הקולקטיבית" – אין כאן למעשה שום דבר אמיתי, רק השתאות אינפנטילית של יוצר הסרט מן הגימיקים הבימתיים הזולים, שלהם נזקקים יוצרי ההצגה ביומרתם ל"תיאטרון טוטאלי" – עירום, אלימות, סטיות, עשן וצעקות. גם התגנדרותו בסרט שהוא "מסע באזור המסוכן של תיאטרון וקולנוע", היא השתפכות מגוחכת של ארנב בפרוות נמר: זהו הסרט הכי הפחות מסוכן שניתן לעשות בישראל של שני העשורים האחרונים, באווירה "אמנותית", המעודדת הכלאה של "השואה המזעזעת" ב"כיבוש המשחית". לא לחינם זכה הסרט בציון לשבח בתחרות פרס וולגין 1994 ובפרס "האוסקר" הישראלי לסרט הדוקומנטרי 1994. ההשחתה כובשת.
הסרט נפתח בסיור מודרך שעורכת סמדר מעיין, בדמותה של זֶלְמָה ניצולת השואה, במוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות. סיור זה, שנועד לטענת בימאי ההצגה להיות "תחנת מעבר של המוכר, שמכשירה את הקהל לחוויה הלא-מוכרת" (מוסף "7 ימים",
ידיעות אחרונות, 4.11.94), נועד בעצם להכשיר את הלבבות להתגוללות הגדולה על זכר השואה, אשר תתרחש מאוחר יותר בתיאטרון עצמו. בטון גלותי-פדגוגי ובשפה פיליטונית משובשת של עברית-אנגלית-גרמנית, מלעיגה "זלמה" על התובע הישראלי במשפט אייכמן, בפתחה: "אני אקדיש כל רגע בשביל לזעזע אתכם, מפני שאני לא לבד פה, איתי השישה מיליונים", ואחר כך מסבירה ביבושת את ה"עבודות", כמו שהיא מכנה את מוצגי המוזיאון.
היא דואגת שלא יישאר בקהלה אפילו צופה אחד שיחמיץ את קווי הדמיון בין הנאציזם לציונות, עד שיגיעו לזירת התיאטרון בעכו: "זה לא המצאה חדש, גם אנחנו מכירים עם סגולה, כן? מי יכול לתת לי דוגמה לעוד גטו שיש בעולם?" - היא שואלת את צופיה באולם המתעד את חיי גטו ורשה. "
מאה שערים", נענה מישהו לאתגר. "עזה?" שואלת בעדינות זריזת המחשבה שבחבורה. "מעניין מאוד", אומרת מעיין, "מעניין".
היא מובילה אותם לאולם המאכלס דמויות עץ של מוזלמנים, ואומרת: "המוזלמנצ'יק הזה, שהבטן שלו כבר דבוק לגב, אני הון הייתי נותנת כדי לדעת איפה הוא מחַבֵּא את הפת-לחם". מאוחר יותר, באולם התיאטרון, היא כבר תראה להם איפה מתחבאת ה"פת-לחם", ורבוצה על שולחן, עירומה ו"מוזלמנית", תשלוף את פת-הלחם מערוותה. אבל עדיין במוזיאון, היא מעבירה את קהלה לידיו הנאמנות של חאלד אבו-עלי מסכנין, עמיתה לקבוצת התיאטרון, המתמחה בהסברת אירועי טרבלינקה על-פי דגם עץ ממוצגי המוזיאון. בסרט יוצג הברנש כספרא וסייפא אמיתי: גם שחקן בהצגה על השואה ה"יהודית", גם משתתף נלהב בהפגנות, שבהן מכבדים את זכרו של רוצח בקריאות "בדם, ברוח, נפדה אותך יא-שאהיד"! וגם מדריך של קבוצות נוער ערבי במוזיאון לוחמי הגטאות, המסביר לנעריו כיצד השליכו יהודי גטו ורשה בקבוקי תבערה על הגרמנים, כמו אלה ש"היום משתמשים בהם בגדה".
וההמשך צפוי כמו מהלך הפגנה לזכרו של שאהיד: הנערים מביעים את ביטחונם ש"מה שעשו ליהודים בפולנדה, הם עושים עכשיו בפלשתין", וכמו גיבורו של מולייר, שלפתע תפס כי כל השנים דיבר פרוזה, מבלי דעת, גם אלה – זרקו להם רעיון, ופתאום הם מגלים עד כמה הם גיבוריה-הבלתי-מוּדעים של שואה נחבאת אל הכלים: "...זה אותו הדבר. כן, יש דמיון... שהם הורגים את הילדים ואת הזקנים... בגרמניה יש אדם מת ובישראל יש אדם מת... החייל היהודי הוא חזיר כמו הנאצי...". חריפי האבחנה שבהם אפילו עולים על רבם, אבו-עלי, ומלמדים אותו ש"בגדה זה יותר קשה. הלוואי זה היה כמו בטרבלינקה... אותם לפחות חיסלו מיד, ואת הפלשתינים מענים היהודים באיטיות".