את הקטסטרופה הזו מישהו מוכרח לעצור. צעיר בדואי שם נפשו בכפו, חוצה את הגבול לעזה ורק בנס ניצל ממוות. לצעיר אחר שעשה את אותו מסלול לפני חודשיים לא שיחק המזל והוא נורה למוות. זו רק תחילת הרשימה. מיליארדר רחב לב מתנתק מהמציאות לעין כל, מבזה את עצמו ברבים ואין מושיע. צעיר ירושלמי רוצח את בעלת הדירה שלו כי מישהו לא טיפל בו בזמן. הוא מצטרף לאם שהטביעה את בנה באמבטיה, לאב שהרג את בתו בירושלים, לבן שרצח את אמו ברעננה, לעולה שחיסל נהג מונית בתל אביב, לתאומים שאנסו והרגו ילד בבני עייש, ולמקרים רבים אחרים אשר המכנה המשותף שלהם אחד הוא: שירותי בריאות נפש של מדינת ישראל נעלמו ואינם. כמעט הייתי אומר שקועים בפסיכוזה.
ברגעים שאתם קוראים שורות אלה מסתובבים בישראל אלפי אנשים שאמורים היו להיות מאושפזים - או לפחות מטופלים - על-ידי מערכת בריאות הנפש של ישראל. הם מסוכנים לעצמם ואולי גם לסביבתם. מי שאמור היה להושיט להם יד, להקל עליהם, ללוות אותם, להציל אותם ואותנו לא עושה את מלאכתו. יש מערכת, פסיכיאטרים, אחים, עו"סים ומרפאות, אך משום מה קצרה ידם של כל אלה לעשות את העבודה. הפציינטים הפוטנציאליים שלהם נעים ונדים ברחבי הארץ, חשופים לכל רוח, חשוכים ממרפא. חלקם מסתבכים במעשים פליליים. חלקם מסכנים את סביבתם ומשפחתם. רובם מאמללים את עצמם. המערכת שעל-פי חוק ומוסר אמורה הייתה להתערב, לעתים בכוח, ולהיטיב את מצבם, שומרת על דום שתיקה.
באין תמיכה נפשית, ממשיכים מוכי הגורל בסבלם עד שהמשטרה מעורבת, לעיתים כשמאוחר מדי. השוטרים מבינים במהירות מי עומד מולם, אך נאלצים להתייחס למסכנים הללו כעבריינים לכל דבר, כי המערכת הפסיכיאטרית מגלגלת עיניים ומסרבת לקבל אותם בתואנות משונות. זה מה שקרה ברוב המקרים הנמנים לעיל ובמאות תקריות נוספות שדבר קיומן אינו מגיע לידיעת הציבור.
בעבר, מספרים שוטרים ותיקים, תשושי נפש היו מועברים ישירות לבתי החולים כי הכל הבינו ששם מקומם. הרפורמות הבריאותיות והמשפטיות של השנים האחרונות, במקום לשפר, קלקלו. תופעות ראש קטן ותירוצים משפטיים מאפיינים כיום את המערכת הנפשית מהצמרת ומטה והתוצאה היא הפקרת החולים.
וכך, עצור-נפש עם רקורד של 10, 15 או 20 אשפוזים - כאילו לא די במה שעובר עליו - מתגולל בבתי המעצר עם פושעים, עד שטחנות בתי המשפט מזהות שאין זה מקומו וכופות על מערך בריאות הנפש לטפל בו. ההתערבות המשפטית, אל תנשמו לרווחה, רחוקה מלהיות סוף הדרך. שכן, גם אם יאושפז החולה בבית חולים - ועוד בלי לומר מילה על המצב בהם - זו שאלה של זמן עד שישולח לביתו. "דלת מסתובבת" קוראים לתופעה הזו מי שמכירים אותה.
החולה, אשר ללא ספק מנותק מהמציאות, עשוי להשתחרר בנימוק "שאינו מסכן את עצמו או את הסביבה". העובדה שאיים, הרים יד, המציא לעצמו שמות, או עשה שלל פעולות הזויות אינה מרשימה את מי שאמורים היו להיות מומחים לנפש האדם. מבחינתם הוא עדיין כשיר. לפיכך הם משחררים אותו, אם לא מיד אז לאחר מספר חודשי אשפוז.
אחרי שישתחרר, יסרב מן הסתם לטיפול שנקבע לו. זו דרכו של עולם. המרפאות שאמורות לעקוב, לטפל ולדווח על כך - לא יעשו דבר. גם זו דרכו של עולם. וכך, אם יבוא למרפאה - יטופל. אם לא יבוא - יעלה מחדש על מסלול הטירוף עד לאשפוז הבא. יש חולים המתאשפזים ומשתחררים בקצב גבוה יותר מימי ההולדת שהם חוגגים, כי החוק והרופאים מסרבים לראות מה ומי עומד לפניהם. מעגל הסבל הזה של קריסה, שיקום וחוזר חלילה, מבחינת המערכת, אינו משהו שיש להתחשב בו.
את התעלומה מה חושבים לעצמם אלה שאמורים היו להציל את החולה מעצמו טרם פיענחתי. לעיתים, אגב, כאילו לא די בסבל שעובר על בני המשפחה, בוחרת המערכת להאשים אותם בכישלונה שלה (נכון, הכללה כמו תמיד, פוגעת גם במי שעושים את מלאכתם נאמנה. אלא שכמו בסדום, מעט הצדיקים לא יכולים הפעם לחפות על הכישלון).
לא נעים לדבר על הנושא הזה. לאיש לא נוח להתעסק עם שולי השוליים של החברה. הכי נוח לברוח. אלא שלבריחה, שכבר גובה חיי אדם, הגיע הזמן לשים סוף. מישהו חייב לנער את המערכת הפסיכיאטרית בישראל.
