החברה האנושית התרבותית לסוגיה ולרמותיה, מתקיימת כבר עשרות אלפי שנים תוך התמודדויות תחרותיות ומאבקי כוח, השפעה ושליטה בלתי פוסקים. היא עושה זאת, בשלב זה בהצלחה, אם כי "המחיר אכזרי וכבד", לפחות על-פי מבחן התוצאה מנקודת המבט האבולוציונית. זה ככל הנראה צורך מובנה, שמעיד יותר מכל הוכחה אנתרופולוגית נחוצה, על מוצאו של האדם החושב. התבונה היתרה שזכה בה כתוצאה מאיזו תקלה גנטית שקרתה אי-שם לפני מאות אלפי שנים, רק שכללה את הכלים והאמצעים למימוש הדחף התחרותי החייתי הבסיסי הזה.
יסלחו לי המדענים המלומדים לדורותיהם על תיאוריה חופשית שאני מרשה לעצמי להציג: לפני מיליוני שנים, אם ניצמד לדארווין, אירעה מוטציה כלשהי בתוכנת איזה פרימט, ששינתה בה את מאזן "קבוע" הגפיים בתוכנת התורשה. החל תהליך של התקצרות הגפיים העליונים, התארכות התחתונים והתחסלות הזנב. המצב הבעייתי הזה אילץ, בסופו של התהליך, את צאצאיו של אותו פרימט מסכן, שאיבד את כושר התחרות למעלה, לרדת מהעצים למטה, לאדמה המסוכנת. הייתה לו כנראה, לפרימט הזה, חשיבות רבה כמרכיב בשרשרת המזון של ההולכים על ארבע באותה העת...
קשיי ההישרדות "העניקו" לו "מתנת" טבע האכזרית, את הברירה (הטבעית): הכחדה, או התאמה, "השתכללות", וכנראה את ההזדקפות על שתיים (השתנות נוספת במרכיבי יחסי הגפיים בתוכנה). שיפור טווח הראייה ויכולת הריצה, הגדילו כמובן את הכושר להמשך ההישרדות, אבל הוא המשיך עדיין להוות מרכיב פופולרי בשרשרת המזון.
לפני כמאה וחמישים אלף שנה (לפי החוקרים המוכרים), אירעה "תקלה", עוד התערבות חיצונית כלשהי, ששיבשה את איזון מרכיב המוח בתוכנת התורשה. תוצאת השיבוש הזה גרמה לאותו פרימאט לא רק להסתכל, אלא גם להתחיל להתבונן. התבוננות שיצרה לנו את כל ההיסטוריה! תוצאה ישירה מההתבוננות הייתה גירוי מתמיד שהביא להתפתחות מרכיב התבונה על-חשבון מרכיבים אחרים בקיבוע תוכנת התורשה של רקמת המוח.
הקורא, שהגיע עד לכאן, סביר שיתהה מדוע טרחתי לחשוף את סוד עברנו הלא מחמיא? התשובה לכך פשוטה: סודות העבר מסבירים את מעשי ההווה. אשר על כן, עוד קורט אורך רוח לא יזיק לקורא מכאן ובכלל.
לדאבון הלב, החיים בעולמנו מתקיימים, ככל הנראה לי, "בזכותם" של מאבקי הישרדות מתמידים בכל הרמות הנראות. החל מרמת התא הבודד ועד לרמת החברה. אין בידי הוכחה מדעית לקביעה הזאת (וספק אם תהיה) ולכן אקבע טענה זאת כאקסיומה שאינה ניתנת להוכחה (לפחות בשלב זה).
ברמת התא - בכל רקמה בגוף החי מתקיימת תחרות מתמדת להישרדות בין התאים. התוצרים של המאבקים האלה הם הפרשות של חומרים שונים או פעילויות דינאמיות מחזוריות או מתמשכות, שבשלב כזה או אחר מתהווה ביניהם איזון זמני מסוים. אם זה בין התאים של אותה הרקמה או בין רקמות שכנות. כך לדוגמה, התחרות שבין תאי רקמת הלב מייצרת את ההתכווצות וההרפיה ואת תהליך השאיבה. כך המאבק שבין תאי הכבד הוא סיבת פעילותו, תחרות הקיום בין תאי הריאה מגרה אותם לתהליך עיבוד קליטת החמצן, כך הלבלב את הפרשותיו... בתוך הגוף החי, המתוח או הרגוע, השבע או הרעב, מתקיימות כל העת "מלחמות" סמויות, תוך-רקמתיות, בלתי פוסקות, בעוצמות משתנות על מזון, הגנה ורבייה. זה גם, מן הסתם, מה שמתרחש ברקמת המוח. התחרות והמאבקים המתמידים בין תאי העצב מייצרים את הפעילויות החשמליות ו/או האחרות, שבו.
חיוניותו של המוח, היא בכושרו לווסת את רמת המאבק בכל רקמה באמצעות ויסות באספקת צרכי החיות שלה. בהתאם למצוקות שהיא חשה לגרות ולהפעיל בהרמוניה את הרקמות השונות. כל ה"טורח" כדי לקיים את עצמו! לשון אחר: רקמת המוח היא רקמה פרזיטית, שמתקיימת כל עוד היא מצליחה להפעיל ולווסת את פעולות הרקמות האחרות באורגניזם החי ולקיים את רמת האיזון ההכרחית בתוכו. בתמורה, "זוכה" המוח בחומרי החיות הנדרשים לקיומו. זה נשמע לכם אכן מוכר, חייתי ואנושי? לא מפתיע! אותם חוקי טבע של תחרות "אכזרית" על הישרדות חייבים להתקיים בין הגופים החיים בין המינים (כשרשרת המזון) ובאותו המין בתהליך התרבותו (זה לא אני, זה דארווין וממשיכיו).
קיומו של המין האנושי כפוף לאותם החוקים. המשמעות האבולוציונית של "תקלת התבונה" שאירעה למין זה, עדיין לא ניתנת להערכה מחמת משך הזמן הקצר מדי שבו היא מתקיימת כתופעה. בפריסת זמן אבולוציונית המבנה החברתי האנושי הנוכחי מתקיים כשמונת אלפים שנה בלבד, זהו פרק זמן זניח וחסר משמעות, שאינו מראה דבר לגבי המשך ההתפתחות האנושית!
וכאן נשאלת שאלת "מיליון הדולר": האם תהליכי החברה האנושית המתקיימים הם במגמה לכוון השגת אותו האיזון הנדרש כדי להמשיך לקיים בהצלחה, את אותה "הרקמה הפרזיטית", את המוח האנושי? אנחנו מוכנים להאמין שכן! כי אם לא, תגרום האבולוציה בטווח הזמן הנדרש לשינוי הנדרש כדי להמשיך ולקיים את המוח. ושינוי כזה יכול גם להיות בכיוון תיקון אותה "תקלה", איבוד התבונה! אם וכאשר יתהווה מצב בו כמות המוחות המתים תתעצם מאוד! זה לא הכרחי, כי הרי ישנם כל העת מינים הנכחדים, אבל אלה הרי נכחדים מהר מדי ובעיקר באשמתנו! ולנו אין מתחרים מלבדנו!
את התהליך הטבעי המתואר לעיל, ניתן להגדיר באמצעות התבונה, ובהשאלה מתהליכים חברתיים ספרותיים, כתהליך ברירה קפקאי!
אחד מתוצרי התבונה הראשונים שיצר המוח האנושי, בד-בבד עם התגברותו של הפרימט החושב על מתחריו (שהיו כנראה חיוניים לו מאוד בשרשרת המזון...), היו מגינים לכפות הרגלים. אביזר חיוני מאין כמותו שסייע לו מאוד, בד-בבד עם השתנותו הפיזיולוגית והתרככות איבריו. עם הזמן זכה אביזר זה גם לכינוי הייחודי - נעליים. התבונה האנושית הפליאה לייצר מגוון מהם ואף ידעה לקבע בתודעתה את מעמדם כנחות, אם כי לא בהכרח גם זול. רמת התאמתן לשימוש, כה אופטימלית, עד שקשה מאוד לעשות בהן שימוש יעיל אחר. כך שאם בכל-זאת נעשה בהן שימוש אחר, לרוב הוא שימוש סמלי.
במעט זירות אנושית מתקיימים מאבקי הקיום כ"משחק של סכום אפס". אחת מהזירות האלה היא זירת המשפט. שם חייב השופט להכריע בסופו של מאבק המתקיים בין שני צדדים לפחות. זאת זירת מאבק שנגררים אליה בתחושת חוסר ברירה אחרת, כחלק מהקודים החברתיים שפיתחה התבונה האנושית כדי לקיים את המסגרת החברתית, לאפשר את המשכיותו הבטוחה של המין האנושי ואיתו את המשכיות רקמת המוח שלו.
אלא שלעיתים ניתן להתרשם שהמאבק המובנה המתקיים בזירת המשפט החברתית, הולך ומאבד מהיעילות האבולוציונית אותה נועד "לשרת", עד כי עולה ספק האם זה עדיין מוסיף לחיזוק הקשרים החברתיים?
במקרים רבים ניתן להגדיר "משחק" זה כבלתי נסבל לצד המפסיד. הצדדים המפסידים הם מחצית מהמתמודדים במשחק חסר הברירה. התבונה וההתנהלות האנושית פיתחו את הזירה המשפטית לרמה טכנית כה קיצונית, עד שכבר מתקיימת הבדלה קבילה, בין המושגים 'לעשות משפט' ו'לעשות צדק'! מרכיב הרגש שבתבונה נותר בחסך בזירה הזאת. הוא נזקק עדיין לקודי הצדק, בהיקלעו לזירת ההתמודדות המתישה. מהתוצאות המתקבלות בחוקי המשחק לעיתים הצדק נעלם, לא משום שהוא אינו קיים - במקרים רבים הוא פשוט סמוי.
אותה הנעל שהוטחה בעוצמה בנשיאת בית המשפט העליון, השימוש שנעשה בה סמלי מאין כמותו! היא מסמלת את הניכור, את חוסר האונים, את חוסר האנושיות ההולכת ומתגברת בזירת המשפט בחברה המודרנית. הנעל הזאת זועקת כלפי המערכת המשפטית לחזור להיות יותר אנושית. לתת דעתה גם לצדדים המפסידים. פרקליטים מגישים כתבי משפט ארוכים, מורכבים וטכניים, שופטים מתחרים ביניהם וכותבים פסקי דין "מלומדים", ארוכים, מנומקים ומתפלפלים. מערכות האכיפה פועלות כמעט באופן אוטומטי, על-פי כללים וחוקים. לא רחוק היום, בו המחשב יוכל לעשות משפט זול, יעיל ומהיר יותר משופט בשר ודם, אך האם המחשב יוכל גם לעשות צדק? יש מי שחושב שלפחות כמו שופט אנושי, גם המחשב יצליח!
הנעל המוטחת זועקת מכאב, ואין זה כאבה הפיזי של
כבוד הנשיאה הגב'
דורית ביניש! אך עליה לגרום לשופטים לכלול בכל פסק דין גם פרק מרכזי להיבט של עשיית הצדק. במקביל, יש לחייב את הפרקליטים, ככלול בשכר טירחתם וכחלק מקוד אתי, גם לנמק ללקוחות ההדיוטות את נימוקי הצדק שמאחורי נימוקי המשפט, שלביו וסדרי הדין. כל זאת ולו כדי "להמתיק" מעט את הגלולה המרה למפסידים, ולמתן את תחושת שכרון המנצחים או את אכזבתם מהיעדר ניצחון מוחץ נכסף, כפי שקורה לרוב. ואם אין המשפטנים מסוגלים לכך, הרי שיש בעיה אמיתית למערכת הזאת ולשחקנים המקיימים אותה.
הגב' ביניש, כמי שעומדת בראש הזירה, צריכה להיות מודעת לעולם הקפקאי אליו נשאבים המתמודדים בתוכה. האם כאב ועלבון אותה הנעל השלוחה, יגרמו לתזוזת מה? לא הייתה כאן רק "שליחות לדבר עבירה", אולי אפילו סוג של "שליחות של מצווה"... בבחינת "יצא המתוק מהעז".
