[סיפור זה מוקדש לכל מי שיאמר: ”אלי זה לא מתייחס"]
"מי אתה?" – שאל השטן.
"אביון אני מלידה וכל לבושי הקרעים אחי המה. הו, מה מכוערת האדמה וכמה אומללים בני
האדם", כך דיבר עלם צעיר במצח נחושה ואגרופים קמוצים.
הוא ניצב לפני הסולם – סולם גבוה, עשוי שיש עם עורקים ורודים. מבטו היה נעוץ במרחק, מקום שם היה הומה ההמון האפור של הדלות והמצוקה, כמו גלים עכורים של נהר גואה.
ההמונים היו גועשים, באים בענני אבק צהובים. הנה בא איזה זקן, כפוף כמעט עד לקרקע כאילו חיפש את עלומיו האבודים, אוחזת בבגדיו הבלויים הביטה בסולם בעיניה הכחולות והתמימות ילדונת יחפה. מביטה ומחייכת.
אחריהם היו באות דמויות אפורות, לבושות סחבות, והיו שרות במקהלה שיר אבל מתמשך. מישהו שרק שריקה צורמנית. אחר ניצב עם ידיים בכיסים, צוחק צחוק רם-חורק ובעיניו בוער הטירוף.
"אביון אני מלידה וכל לבושי הקרעים אחי המה. הו מה מכוערת האדמה וכמה אומללים בני האדם! הי, אתם שם, למעלה...", כך דיבר עלם צעיר במצח נחושה ואגרופים קמוצים כמאיים.
"אתה שונא אותם? את אלה שם למעלה?" שאל השטן חלקלקות את העלם.
"הו, אני אנקום בנסיכים ובמלכים האלה. אהיה אכזר ואנקום את סבלות אחי שפניהם צהובים כצבע החול, ואנקותיהם מרות מסופות החורף. ראה את בשרם העירום וזב הדם! שמע אנחותיהם! הו, אני אנקום בעדם... סור מדרכי!"
השטן חייך: "אני הנני שומר-ראשם, של אלה שם למעלה, ובלי שוחד לא אמסור אותם בידך".
"אין לי זהב, אין לי דבר שאוכל לתת לך... נער אביון לבוש סחבות אני... אך מוכן לתת את ראשי..."
השטן חייך שוב: "הו לא, לא כל כך הרבה. הב לי את שמיעתך בלבד".
"שמיעתי? ברצון... לא איכפת לי לא לשמוע דבר, לא איכפת לי..."
"אבל אתה תמשיך לשמוע", הרגיעו השטן ופינה לו דרך – "עבור!"
העלם רץ ובבת אחת דילג על שלושה שלבים, אך ידו השעירה של השטן עצרה בעדו: "מספיק! עצור עכשיו ושמע כיצד נאנחים אחיך, שם למטה".
העלם עמד והאזין, "משונה, מדוע זה החלו פתאום לשיר בעליזות ושמחה?!"
ושוב רץ. ושוב עצר בעדו השטן.
"בעד שלושה שלבים נוספים אני רוצה עכשיו את עיניך!"
העלם הרים את ידיו בייאוש, "אך כיצד אראה את אחי ואלה שאני הולך לנקום בהם?"
"אבל אתה תוכל לראות... אני אתן לך עיניים טובות יותר, יפות יותר".
העלם עבר עוד שלושה שלבים והביט למטה.
השטן הזכיר: "ראה את בשרם העירום וזב הדם."
"אלי, זה כל כך משונה, מתי הספיקו להתלבש כל כך יפה? ועל גופם במקום שהיו שם פצעי דם – יש עכשיו פרחים אדומים, יפים כל כך!"
וכך קיבל השטן בכל שלושה שלבים את השוחד הקטן שלו, אך העלם המשיך וטיפס, הוא היה מוכן לתת הכל, די לו להגיע שם למעלה כדי לנקום במלכים ובנסיכים המפוטמים! הנה עוד שלב אחד והוא יהיה למעלה! הוא ינקום את סבלות אחיו.
"אביון אני מלידה וכל לבושי הקרעים..."
"עלם צעיר, רק עוד שלב אחד ותוכל לנקום, אך עבור שלב זה אני תמיד לוקח שוחד כפול, תן לי את לבך וזיכרונך".
העלם מחה, "לבי? לא! זו אכזריות!"
השטן צחק צחוק צרוד, "אינני אכזר כל כך, אתן לך לב חדש – לב זהב! גם זיכרון חדש אתן לך! אם לא תסכים, לא תעבור את השלב הזה לעולם, ולעולם לא תוכל לנקום את סבלות אחיך – אלה שפניהם כגון החול ואנקותיהם מרות מסופות החורף".
העלם הביט בעיניו הירוקות והלגלגניות של השטן, "אבל אתה גוזל ממני כל דבר אנושי, אני אהיה האומלל באדם".
"להפך, למאושר באדם... אבל רוצה אתה?... רק את לבך וזיכרונך."
העלם התכנס את תוך מחשבותיו, צל שחור נח על פניו, על מצחו ניגרו אגלי זיעה עכורים, הוא קמץ את אגרופיו וסינן בין שיניו, "יהי כן! קח אותם!"
וכמו סופת קיץ, זועם, כועס ובשיער מתנופף עבר העלם את השלב האחרון. הוא היה שם למעלה.
פתאום, והנה חיוך זרח על פניו, עיניו נצצו בחדווה ואגרופיו נרפו. הוא הביט במלכים שישבו במשתה, הביט למטה, מקום שם היו זועקים ונאנקים ההמונים האפורים, הביט – אך אף שריר לא זע בפניו. פניו היו בהירות, שמחות ושבעות נחת. הוא ראה למטה אנשים לבושים בגדי חג והאנחות היו להמנונים.
"מי אתה?", שאל השטן.
"נסיך אני מלידה והאלים אחי המה, הו, מה יפה האדמה וכמה מאושרים הם בני האדם!"
