מנעוריו צו מצפונו גייס אותו לתקופה המשתרעת על כמעט שבעים שנה לעמוד בשורה הראשונה של מאבקים חברתיים. הייתה זו התגיסות למסע של שחיה אין סופית נגד הזרם שלא פעם גליו היו עכורים. מולם נדרש לגלות אומץ ונחישות וגם לחוות מעמדים קשים של עמידה מול דורסנות הממסד של מפא"י, שהתנכל לו במקום עבודתו בחברת החשמל , כשם שהתנכל לכל מי שלא קיבל את מרותו.
חייו האישיים חובקים בחובם חברות יפה עם חברתו לחיים, יוכבד, עוד בהיותם תלמידים בבית ספר בחיפה, דרך פעילות משותפת בתנועת הנוער הקומוניסטית בישראל . חיים השזורים במילה אחת - נתינה. נתינה ללא הצבת גבולות במישוריות המשפחתית המשולבת בנתינה חברתית.
נתינה של אבהות מסורה לילדים יוסי וסמדר. עם פרוץ מגפת שיתוק הילדים, שהייתה בארץ בשנות החמישים , נפגע קשה בנו הבכור יוסי. לרוע המזל, בסמדר - הבת השניה - פגע פגם גנטי.
סיפורו של בנימין הוא סיפור אהבה, של זוגיות, של אבהות, ושל מסירות מופתית לציבור העובדים היהודי והערבי כאחד, כמי שנבחר ליצגם כחבר במועצת פועלי חיפה מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית כבר בשנת 1964. משנת 1972 נבחר בנימין גונן ליצגם בועד הפועל של ההסתדרות במשך עשרים ושש שנים. כחבר הועד הפועל היה יו"ר חדר מצב וממלא-מקום יו"ר האגוד המקצועי.
גונן הטביע סגנון מיוחד בעבודתו כנציג עובדים, בכך שבבנין הועד הפועל כולם ידעו שהמשרד שלו לא נמצא בבנין - המשרד האמיתי שלו נמצא במקומות העבודה.
למרות כל חילוקי הדעות הפוליטיים - על תפקידיו כנציג עובדים ועל עבודתו בהסתדרות כותב , מי שהיה מזכ"ל ההסתדרות ,
עמיר פרץ - "בנימין גונן סימל את המצב האופטימי עבורי, באשר ל'איך בני אדם אמורים לנהוג ולהתנהג'. כי מעבר לשאלות הפוליטיות קיימת בעיני חשיבות רבה לדו קיום אמיתי , והוא עונה על ההגדרה של אהבת אדם כערך עליון. סיפורו האישי , המקפל את הטיפול של אשתו ושלו בילדיהם, הוא סיפור הקרבה בלתי שגרתי".
לכל מי שיקרא את הספר מצפה פגישה עם אדם מיוחד, שבפשטות ובבהירות מוביל את הקורא מהאישי אל הכללי מילדותו בחיפה המנדטורית דרך פעילות המסורה במק"י וכמובילם של מאבקים מעמדיים ומקצועיים כיו"ר חדר מצב בועד הפועל של ההסתדרות. מי שמבקש תיעוד היסטורי למאבקים החברתיים בעשרות השנים האחרונות יוכל לקבלם בספר, כשמלאכת התיעוד מהולה במינון גבוה של רגישויות ומעורבות אישית של בנימין גונן.
אחרי עשרים ושש שנות פעילות אינטנסיבית אי-אפשר שלא לחוש את מידת הכאב של בנימין, כפי שצוין בגב הספר , "בבגידת ההסתדרות בערכים בסיסיים תוך הכפפתם לסדר יום ציבורי בורגני".
גם היום הוא אינו מרשה לעצמו להיות בגימלאות. בגיל 82 הוא משיל את השנים מעליו. אפשר למצוא אותו פעיל ונמרץ בכל מקום בארץ. הוא נמצא בנהריה, מקדיש ימים ולילות כדי למצוא פתרון לעשרות פועלי מפעל שהבעלים מאימים לסגור אותו. להט השליחות החברתית בוער כאש בעצמותיו. הוא אינו נח עד שהוא מצליח לרתום את קרן השביתה של ההסתדרות לסייע לפועלים קשי יום, שחרב פיטורים מאימת עליהם . כך ניתן למצוא אותו ברמת ישי עם מפוטרי "עוף העמק" ובחצור בגליל עם מפוטרי "עוף הגליל". מלוה את הפועלים ואת חברי הועדים.
הוא בן בית באזור התעשיה בחיפה, העיר שידעה לגמול לו כאשר ראש העיר חיפה,
יונה יהב, העניק לו את האות "יקיר העיר חיפה" בשנת 2008 "לאות הוקרה על תרומתו רבת השנים לשיפור המעמד הכלכלי והחברתי של ציבור העובדים בעירו , ועל תמיכה וסעד לעובדים במצבי משבר, ועל היותו המתריע בשער בכל הנוגע להרעת תנאי העבודה של עובדי המפעלים בחיפה ובארץ כולה".
אני ממליץ בחום על הספר "חיים אדומים" לכל מי שהנושאים החברתיים קרובים ללבו. מצפה לו מפגש עם זן נדיר, שלצערי, נכחד בנוף האנושי שלנו, אדם כפי שמגדירה אותו בספר רעיתו יוכבד - "גם כשהוא ישן הוא חולם על פעילות חברתית". לקורא מצפה מפגש עם אדם , שהניצוץ של נתינה לחברה לא כבה בו, הגם שהוא מסיים את הספר בנימה כואבת ובקורתית כלפי המפלגה , שהיא כה יקרה לו - "...אני שואל היכן המפלגה : מדוע אין יותר מעורבות בחיי העובדים ?..."
