לא בלתי צפוי היה, שלהצדקת ההתנגדות של אנשי שמאל להצעת החוק הם יעלו פתאום על נס את עצם השהייה בארץ. הירידה מן הארץ הופכת מבחינתם לקו פרשת המים, המבדיל בין מי שראוי לַזְכוּת להצביע לכנסת לבין מי שאיבד אותה, כל עוד הוא שוהה בנכר. עקב אילוצי השעה הפוליטית, אין הם בוחלים בהצטרפות זמנית לאסכולת ה"טריטוריה כערך" ובהסתופפות חירום בקרב מקדשי הדבקות בארץ. "רק מי שחי בארץ ראוי לזכות לבחור", הם חוזרים ומשננים, בזוכרם את מקורות האלקטורט הטבעי שלהם.
כך, גם עול הנשיאה-בנטל הופך אצלם עתה גורם מפתח, המבדיל בין מי שזכאי להשתתף בהליך הדמוקרטי בישראל ובין מי שיש לטרוק בפניו את הדלת הפוליטית. מי שעל דגלם חרותה הסיסמה כי "הזכות הדמוקרטית להצביע אינה מותנית במילוי חובות אזרחיות", נעמדים לפתע על רגליהם האחוריות ודורשים במפגיע את מימוש חובת הנוכחות הפיסית בישראל, כתנאי לקבלת הזכות הדמוקרטית להצביע:
"איך אפשר שהיושבים בחו"ל ישפיעו על מהלכים קריטיים בישראל" – תמה
איתן הבר. ואילו יולי תמיר פוסקת, כי "זכות ההשתתפות בבחירות צריכה להיות קשורה קשר ישיר לנשיאה בנטל". "אני לא רוצה שמי שיושב בחו"ל יכריע בשבילנו בשאלות את מי להרוג או על מה להיהרג" – מחרה-מחזיקה פרופ' אליאור הנזכרת לעיל, ומצטרפת לתמימות הדעים המוציאה מכלל הנשיאה בנטל את ערביי ישראל, למשל. "רק מי שנושא באחריות להצבעתו בעצם ישיבתו כאן ראוי להצביע", מסכמת את "דבר המחנה"
ציפי לבני.
איש איש וברית הזוגיות הדמוקרטית שלו: מבחינתם, שלילת זכות ההצבעה ממי שהוכח באותות ובמופתים של ערכאות משפטיות כי הוא אויב המדינה מבפנים, דוגמת אזרחים ערבים ששיתפו פעולה עם האויב – היא הפרה בוטה של זכות יסוד דמוקרטית; אולם, מתן זכות בחירה ליוצאי יחידות קרביות השוהים בחו"ל, שבעיתות מלחמה חלקם חוזרים לכאן כדי להשתתף בה ולסכן את חייהם, היא "הזויה ובלתי מוסרית בעליל", כניסוחו של הבר.
כמובן שבכל מסכת הנימוקים הזו הס מלהזכיר את הנימוק המרכזי האמיתי להתנגדות למתן
זכות הצבעה בבחירות לישראלים השוהים בחו"ל מצד אחד ולהתנגדות להתנייתה של זכות זו בנשיאה בנטל החובות של האזרח למדינתו מצד שני – נימוק שלאורך השנים היה משותף לעבודה, למרצ ולמפלגות הערביות: יישומה של כל אחת מהצבעות אלה תביא לפיחות כוחם האלקטורלי היחסי של המצביעים הערבים, וכפועל יוצא – להיחלשות גוש השמאל הפרלמנטרי בישראל.
דווקא ישראל – הטורחת ליישר קו ליברלי עם מדינות במערב, שאינן מונעות הצבעה של אסירים (כמו למשל, גרמניה, שבדיה ואירלנד), או של הלוקים בנפשם (כמו למשל, קנדה, איטליה, שבדיה ואירלנד) – נוהגת כמעוז קרתני מובהק באשר למי שאינו מתגורר בה. מדינת היהודים, שאינה חדלה להתחבט בשאלה כיצד להבטיח בה רוב יהודי (אוכלוסייתי ופרלמנטרי גם יחד), דוחה שוב ושוב את ההצעה שיש בה כדי לתרום לכך רבות.
סטודנטים ישראלים הלומדים בחו"ל, עובדים ישראלים השוהים בניכר לפרקי זמן קצובים, טיילים ועוד לא מעט ישראלים, שגופם במערב אך לבם במזרח – ואשר זיקתם לישראל גדולה מזו של לא מעט ישראלים השוהים בה, ותרומתם לה, גם העתידית, לא תסולא בפז – נאלצים לראות כיצד עמיתיהם הישראלים המתענגים על הפנטזיה של עליית ישראל בסערה השמימה מצביעים לכנסת שלה, ואילו מהם נמנע הדבר.
קשה להפריז בתרומה של מתן זכות זו לישראלים בחו"ל, הן להידוק הקשר שלהם לישראל – וכנגד נטיית הזמן לרופף אותו, הן לתחושת המעורבות שלהם, והן לחיזוק המוטיבציה שלהם להיות שגרירים של רצון טוב בגולה. היות שישראל רואה עצמה כמדינת כל יהודיה, ומן הסתם גם מדינת כל ישראליה, ובכלל זאת אלה שאינם חיים בה, מה יחזק יותר את זיקתם זו ממתן זכות ההצבעה לבית הנבחרים שלה?
חששם של רבים, לאו-דווקא בשמאל, כי הדבר יעודד ירידה מהארץ או שיכשיר את זו הקיימת, אינו מוצדק: מי שמבקש לרדת, יעשה זאת בלא כל קשר לזכות הצבעתו העתידית, וקשה להניח שיימצא אדם אשר יכריע לטובת עזיבת הארץ, רק משום שיתאפשר לו להצביע בבחירות לכנסת ממחוז חפצו החדש.
לא יזיק לישראל, שיישור הקו הבא שלה עם מדינות המערב יהיה דווקא בעניין כה חשוב לה ולאזרחיה השוהים בחו"ל. לצעד כזה אפילו הנאורות שבמדינות יתקשו להתנגד, בתנאי כמובן שלא ייוועצו בגילאון, הבר, אליאור ובעמיתיהם ה"דמוקרטיים".