שנה אחרי הבחירות אפשר לומר שאותן יכולות שאפשרו ל
בנימין נתניהו להקים את הקואליציה המסובכת שלו, הן גם אלו המאפשרות לו להניע את ה
ממשלה במתכונת של גמל מעופף. זה לא מוצלח במיוחד, זה לא נראה כמו ציפור רבת-יופי; זה אחרי הכול גמל, אפילו לא סוס; אבל זה עף.
בתחילת השבוע שמענו אמירה בוטה מאוד של הרמטכ"ל
גבי אשכנזי. הוא מתבייש בתיכון שלמד בו, גימנסיה הרצליה. לכאורה, אין קשר בין האמירה הזאת לבין שלטונו של נתניהו. אבל כמו כל השפעה עקיפה, כאילו בלתי מכוונת, יש קשר בין הדברים. בחודשיים האחרונים אפשר לראות לראשונה מתקפת-נגד אידיאולוגית תקשורתית יעילה. אומנם דוח גולדסטון ממשיך להטיל את צלו, אבל הדמוניזציה שנעשתה לו מאפשרת להנמיך את קומתם של תומכיו בישראל עד כדי דה-לגיטימציה שלהם. גולדסטון אחרי הכול עומד על כתפי ארגונים ישראלים, כמו 16 הארגונים שתרמו לתוכן הדוח שלו וממומנים על-ידי '
הקרן החדשה לישראל'.
זה התחיל עם פסק הדין של
נעם סולברג המרשיע את
אילנה דיין בהוצאת דיבה על סרן ר', נמשך במאמר חד-משמעי בביטאון השמאל 'הארץ' לגבי עלילת הדם של
מוחמד א-דורה, ובשבועיים האחרונים נראה שאוקטופוסי קיבלה סיכה בבטן הרכה, הנפוחה מרוב כסף. כן, 'הקרן החדשה לישראל' או שמא "הקרן לישראל חדשה". אין מישהו שלא מכיר עוד את הגוף התמנוני הזה. הגוף הבלתי נראה, מעין מפלגת רפאים קומוניסטית, שתרגמה את כל האידיאולוגיה האנטי-ציונית למִפְרָט טכני פוסט-מודרני שיתאים לנדבן היהודי האמריקני. פתאום אתה רואה שאמנון אברמוביץ' נאלץ לתקן את עצמו בשידור חי, גם אם לא ממש להתנצל.
כל ההתפתחויות האלה אופייניות לסינרגיה שיוצר נתניהו. אז האם הוא למד משהו מהקדנציה הקודמת? התשובה היא חד-משמעית כן. מישהו ראה את ראש הממשלה נתניהו בסביבה כשכל הדברים האלה התרחשו? לא. מישהו שמע ממנו משהו על כל אלה? לא. הוא למד להגיע להישגים משמעותיים, על-פי מטרותיו, בלי להתהדר; הוא למד לפעול בזירה הפנימית כמו גם בחיצונית באסטרטגיה של גישה עקיפה. בעבר תקף ישירות את "האליטות" ונכנס לעימותים מיותרים. היום הוא אומנם לא תמים, אבל אם לשפוט לפי המלאכה המוצלחת הנעשית בידי אחרים - אולי הוא בכל זאת הצדיק היחיד. אם לא צדיק, צודק.
המאמץ הגדול ביותר באופנסיבה הפוליטית-תקשורתית, מהלך שכבר מחולל שינויים כבירים בשוק התקשורת, הוא שחיקת מעמדו הכלכלי והפוליטי של '
ידיעות אחרונות'. זו עוד התרחשות שצוברת תאוצה רק בחודשים האחרונים, מעין מלחמת עולם ששכחו לדווח עליה במהדורות החדשות. השבוע העזו עורך 'ישראל היום' והבעלים
שלדון אדלסון לתקוף ישירות בקולם את נוני מוזס. עמוס רגב האשים אותו שהוא מחזיק במונופול על שוק הדעות. אדלסון האשים שהדיווחים של 'ידיעות אחרונות' והתקשורת הישראלית לא היו בעשור האחרון על אותו דף שעליו הייתה רשומה המציאות.
הגל הזה הוא סוג של רפורמה שמתרחשת בצלו של גולדסטון. עוד בימי שרון אפשר היה להבחין שחלקים רציניים בשמאל הפכו לאיום אסטרטגי. מרכז הכובד היה מה שנקרא 'הסכם ז'נבה' של יוסי ביילין, שהתבטא במדיניות חוץ פרטית, חתרנית, שהכניסה את ראש הממשלה שרון לחרדות. אין טעם לחזור על הדברים הידועים והמוצהרים שהסכם ז'נבה היה גורם מניע חזק ל"הינתקות". אבל גולדסטון היה בגדר עליית מדרגה: הוכח שארגוני שמאל קיצוניים, מבית הקרן החדשה, מסוגלים סוף-סוף לסגור מעגל עם גורם בינלאומי ממדרגה ראשונה ולייצר פיגוע אסטרטגי נגד ישראל.
עד היום הוכיחו ארגוני הסיוע לטרור, המתהדרים ב"זכויות האדם", שהם יכולים להיות יעילים ביותר כמנועי שנאה: לייצר עוד ועוד מידע מגמתי, שיזין את התיאולוגיה החדשה של הפלשתיניזם יחד עם שנאה פתולוגית לכל דבר ישראלי. אך הם לא הצליחו לייצר את מה שכבר הצליחו לייצר בתוך המדינה - סגירת מעגל משפטי שיהפוך את מרכיביה השונים של החברה הישראלית והממסדים השונים למנגנון של השמדה עצמית. גם זה היה די קטלני. באמצעות ועדת גולדסטון של 'המועצה לזכויות האדם' של האו"ם הם הצליחו להצמיד לישראל תיוג של "
פשעי מלחמה" ולסבך אותה בבעיה מדינית בינלאומית אסטרטגית. זהו ניסיון להפליל את זכות ההגנה העצמית של ישראל.
ההתקפה על הקרן החדשה מסמנת שישראל לא מוכנה להיכנע לדמורליזציה שהשמאל כופה עליה. ככל שהמינוח שנוקט השמאל הקיצוני על כתביו השונים הוא קיצוני יותר, כך זה מעיד על עוצמת הפגיעה. 'אם תרצו' מוצגת פתאום כתנועה פשיסטית. ההתקפה על הקרן ועל
נעמי חזן מוצגת כמקארתיזם. אגב, שני המינוחים מסגירים את הרקע הקומוניסטי של הדוברים, אותו שעבוד רוחני שלא מעז לקרוא לעצמו בשם.
