לפי ההיגיון הזה, מי שלא משרת בצה"ל, ואפילו לא בשירות לאומי, משום שהוא ערבי, או חרדי, או נערה דתייה, או סרבן-שירות אבל הוא נמצא בארץ ביום הבחירות - רשאי להצביע, אך ליוצאי צבא שיוצאים לטיול אחרי השחרור, אין את הזכות הזו.
למי שלא מוכן לאפשר לקציני צה"ל להיכנס לבית הספר של בנו, ומוציא לו דרכון זר ליתר ביטחון - יש זכות לקבוע את גורלם של אלה שאין להם ארץ אחרת, אך למי שיצא לחו"ל בדרכון היחיד שיש לו, הדרכון הישראלי - אין זכות כזו.
למי שמעלים הכנסה כדי לא לשלם מיסים, או מצהיר שהוא מובטל כדי לקבל דמי אבטלה ולהשלים הכנסה מהצד - יש זכות להשתתף בהליך שיקבע את קברניטי הכלכלה הישראלית, אך למי שיצא ללימודים בחו"ל, וממשיך לשלם ביטוח לאומי כדי לשמור על זכויותיו ליום שיחזור, או למי שגר בחו"ל אך מחזיק בדירה או עסק בארץ ועקב כך משלם מסים מלאים במדינה - אין זכות כזו.
ואפילו יורדים שחזרו לארץ לעת זיקנה, והשאירו את בניהם שלא שירתו בצה"ל בחו"ל - יכולים להצביע, אך יורדים שמכוח האינרציה עדיין שוהים בחו"ל למרות שבניהם שבים לארץ כדי לשרת בצבא - אינם רשאים להצביע.
אולם האבסורד הגדול ביותר הוא שבעצם לפי החוק הקיים, ישראלי השוהה בחו"ל כן יכול להצביע, אך כפי שכתוב בחוק, רק בתנאי שהוא "עובד המדינה או עובד של הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, הקרן הקיימת לישראל, או קרן היסוד". אך אם הוא איש מכירות של חברת "קומברס", או עובד תמיכה של חברת "אמדוקס", או נציג של "התעשיה האוירית", הוא במעמד נחות מזה של איש "קרן היסוד”, ואינו נכלל במעמד הרם שיכול להצביע בחו"ל. כבר עמדתי
במאמר קודם על חוסר תום הלב באפליה הזו.
אך השאלה האמיתית היא, למי יש זכות לקבוע לאזרח ישראלי אם יש לו או אין לו זכות להצביע?
