תחילה ראוי לציין שהמושג "מדינה יהודית", או "מדינת היהודים", איננו חדש כלל ועיקר. החידוש טמון בדרישתה של ישראל מהקהילה הבינלאומית להכיר בה כמדינה יהודית. מאז הקמתה התנהגה ישראל למעשה כמדינה יהודית וכמדינת היהודים, ובכך קבעה מראש את יחסה הפוליטי לפלשתינים שנשארו על אדמתם ובמולדתם. אלה היו נוכחים במולדתם אך נעדרים מהישות שהייתה אמורה להיות מדינתם. סתירה זו ממשיכה להתקיים עד ימינו אלה.
במשך עשרות שנות קיומה ניסתה "מדינת היהודים" (ועודנה ממשיכה לנסות) ליצור "נוסחאות סבירות" שיבטיחו שליטה של קבוצה אתנית אחת בקבוצה אתנית אחרת, קרי שליטת היהודים על הפלשתינים. יחד עם זאת היא השתדלה לשמר מצב פוליטי מוזר ביותר - מעין שילוב של הדרה וקבלה של הערבים גם יחד. מדינת ישראל עושה שימוש במצב זה בהתאם לאווירה השלטת בארץ ולמטרות אחרות, אך בלי לוותר על ההגמוניה של היהודים.
בנוסף למטרות הפוליטיות המגוונות שליוו את סוגיית המדינה היהודית וההכרה בה, הוסיפה ישראל בתקופה הנוכחית עוד סיבה למדגישים את עיקרון המדינה היהודית: רצונה לשמר את זהותה וקיומה נוכח הצונאמי של הגלובליזציה, שפירק בסערה מדינות וישויות ואף החל לאיים על "הסיטואציה היהודית". זו הצליחה במשך שנים רבות לשמור על עצמה כ זהות קולקטיבית מקובלת, המונעת בעיקר על-ידי הפראנויה הביטחונית שעדיין מהווה מרכיב מרכזי בתודעה הישראלית. מכאן שחלק חשוב מרעיון המדינה היהודית הוא החשש מפירוקה. במשך עשרות שנים ניסתה ישראל ליישם את תיאוריית כור ההיתוך, אך לאחר קריסתה לא הצליחה לעצב זהות ישראלית קולקטיבית אחרת. בצל כישלון התפיסות הישראליות שהיו אמורות להישען על יסודות חילוניים (הצבא, ההמנון, השואה, "מלחמת העצמאות", העבודה העברית וכו'), נעשו ניסיונות להחיות את תפיסת היהדות בקרב הישראלים, כך שתהווה מכנה משותף בין כולם. זו הסיבה לתחייתם של הסמלים הדתיים וחדירתם ללב זהותם ושגרת חייהם של הישראלים (אם כי קשה לפעמים להפריד בין הדתי ללאומי ובין הדתי לחילוני בקרבם). הדוגמה הבולטת ביותר למגמה זו היא הפעילות הנמרצת המתרחשת לאחרונה בנוגע לבנייה המחודשת של "בית מקדש הכזב" בירושלים, בקרבת מסגד אל-אקצה או אף במקומו.
דרישתה של ישראל מהעולם להכיר בה כמדינה יהודית היא בראש ובראשונה מסר לישראלים, וזה דבר שאין להמעיט בחשיבותו. מנקודת מבטם, זוהי מדינת היהודים שחיים בה וגם אלה שנמצאים מחוצה לה (למעט ישראל, אין מדינה בעולם שמי שאינו חי בה נחשב לאזרח שלה). דרישה זו מהווה מסר מובלע לאזרחיה הפלשתינים. ההכרה בישראל כמדינה יהודית משמעה שמי שאינו יהודי נמצא מחוץ לתמונה ומחוץ לכל שיקול, יותר מאשר בעבר. תפיסת ישראל כמדינה יהודית שונה מתפיסתה כ"מדינת היהודים". ההבדל אינו גדול מבחינת המהות, אבל מבחינה פרקטית יש הבדלים בעלי השפעה מכרעת. "המדינה היהודית" היא לא רק זו שרוב יהודי חי בה, כי אם מדינה ששולט בה הגיון הציונות, מדינה שממשיכה להשתמש באלימות הישנה שלה (זו אשר יצרה את הנכבה של הפלשתינים) נגד הפלשתינים שבתוכה ואלה שמחוצה לה. המדינה היהודית דורשת מהאחרים שנמצאים בתחומיה לקבל את כל מה שמייצג את יהדותה, כמו ההמנון, השירות הצבאי ולימוד ההיסטוריה היהודית כחלק מהענקת זהות יהודית למרחב, ובאותו זמן מבקשת להדיר כל מה שיכול להזיק לתפיסה זו, כמו לימוד ההיסטוריה של הנכבה או ההזדהות עם הפלשתינים, הערבים או המוסלמים.
המדינה היהודית דורשת מהערבים שיהיו ישראלים, ודורשת מהיהודים שיהיו יהודים. מה שנדרש מהערבים היום (בבתי הספר לדוגמה) איננו תוצר של מדיניות קיצונית דמגוגית ואימפולסיבית, כי אם תוצר של מדיניות מושכלת הקשורה בתפיסת המדינה היהודית, ושבמסגרתה יתקבלו הערבים אך ורק כישראלים.
מבחינת הפלשתינים בארץ, תפיסת המדינה היהודית היא סכנה אמיתית לעצם קיומם כאן וליכולתם - המוגבלת ממילא - לבטא את זהותם הייחודית ברמות שונות. הסכנה הראשונה טמונה בהכתבת תפיסות וערכים ישראלים שעומדים בסתירה לערכיהם ותפיסותיהם (כמו למשל במקרה של השירות הצבאי, השירות הלאומי, ההמנון הישראלי וכיוצא בזה), תוך ניצול הקריסה הערכית והלאומית בתוך החברה הפלשתינית, ובמטרה להתנות את הזכויות שהיו מובנות מאליהן בעבר במערכת של "חובות ישראלים". כל אלה חותרים להנציח את השליטה היהודית ולהבטיח כניעה ונאמנות כפויה.
בטווח הארוך, הסכנה השנייה (והיא סכנה אמיתית ולא פוטנציאלית) טמונה במימוש צורות הדרה קיצוניות כלפי הערבים, שאינן מתמצות בכפיית "חיים ישראלים" אלא ביצירת אווירה המתירה את גירושם מישראל, שהרי המדינה היהודית איננה מדינת הלא-יהודים. אין להפריד זאת מהשיח הרציני והרשמי בדבר חילופי אוכלוסין או סיפוח חלק מהאוכלוסיה הערבית לאזורי הרשות הפלשתינית.
בנוסף, לתפיסת "המדינה היהודית" ולהכרה בישראל כמדינה יהודית יש השלכות חמורות על הקיום הפלשתיני בגדה המערבית.
נציין כאן שחוגים נרחבים בישראל ממשיכים לדבר על מדינה או על ישות פוליטית בין הים לנהר, ואין להתעלם מכך, במיוחד היות שכוחם של חוגים אלה בשלטון ובדעת הקהל הולך ומתחזק.
עד לרגע זה, ישראל לא הסכימה (ולהערכתנו לא תסכים גם בעתיד הנראה לעין) להקמת מדינה אחרת בין הים לנהר. מובן שאין להתייחס ברצינות להצהרה כי ישראל מסכימה לעיקרון "שתי מדינות לשני עמים" בצל הגירוש של תושבי אלקודס והרחבת ההתנחלויות בכל השטחים שנכבשו בשנת 1967.
דרישתה של ישראל להכיר בה כמדינה יהודית משליכה ישירות על מכלול מרכיבי השאלה הפלשתינית. בניגוד למה שחלק מהאנשים סבורים, המדינה היהודית אינה סוגיה פנים-ישראלית כלל וכלל. ישראל הייתה תמיד (מאז הנכבה ועד ימינו אלה) נגזרת של המצב הפלשתיני. בכל פעם שישראל הצליחה לצעוד קדימה בביסוס הפרויקט שלה, שילמו הפלשתינים את המחיר בצורת נישול חדש, דם או יוזמה מדינית. שומה על הפלשתינים להיות ערניים לשאלת המדינה היהודית, מכיוון שהיא בהכרח תבוא על חשבון פירוק מרכיבי השאלה הפלשתינית, ובראשן זכות השיבה של הפליטים. ההכרה במדינה היהודית משמעה סגירת תיק הפליטים, שלא יוכלו לחזור ל"מדינה היהודית", וזו ממילא גם לא תקבל אותם. אין זה אומר, כמובן, שהיום ישראל מקבלת את חזרת הפליטים, אבל משמעותה של ההסכמה למדינה יהודית או קבלתה היא לפטור את ישראל סופית מאחריותה להגלייתם של הפלשתינים. משמעותה המעשית והאופרטיבית של הכרה זו היא הוויתור על זכות השיבה (ישנם גורמים פלשתינים שאינם רואים פסול בהכרה בישראל כמדינה יהודית). לבסוף, נחזור ונדגיש שהמדינה היהודית לא תוכל להתקיים אלא על חשבון הפלשתינים.
השאלה הגורלית הייתה ועודנה: מה ביכולתנו לעשות אל מול ההכרה העולמית בישראל כמדינה יהודית? ובכן, אין זה הכרחי שהפלשתינים והערבים ימציאו אלטרנטיבה למדינה היהודית. הפלשתינים והערבים, אלה שבפנים ואלה שבחוץ, נקראים בראש ובראשונה לא לקבל את הרעיון, לדחות אותו על הסף, לסרב לנקוט צעד כלשהו שיתרום לכך, ובעיקר להיאחז בעקרונות הלאומיים הקבועים.
הפלשתינים בפרט, והערבים בכלל, למדו כמה שיעורים קשים במאה השנים האחרונות. מדיניות השליטה והכוח וקביעת העובדות בשטח היא זו שציירה תמיד את התמונה הסופית. רבים הצדיקו החלטות ותוכניות שהתברר שהן מסוכנות ושהוכתבו על-ידי הצד החזק (במקרה זה ישראל ובעלות בריתה) בנימוק שאין להתעלם מהעובדות בשטח. התוצאות היו כמובן הרות אסון.
כמו שאחרים יודעים, גם אנחנו יודעים כיום שמאזן הכוחות ו"העובדות בשטח" לא משאירים לנו מרווח פעולה גדול, אבל כל אלה לא יכולים למנוע מאיתנו להיאחז בעקרונות הקבועים, ולא לקבל צורות שליטה שמטרתן לכפות עלינו לוותר על זהותנו או להפוך אותנו לישראלים. הדבר יתאפשר באמצעות תוכנית חינוכית ערכית לאומית מקיפה ורחבה, שאינה נמצאת באמתחתנו בשלב זה, אבל ביכולתנו לאחוז בקצה החוט שלה. הדבר לא יקרה אם לא נשנה את סדר העדיפויות שלנו.
