בחודש ינואר 2005, לפני חמש שנים, החלו ההפגנות בבילעין. כל יום ששי פקדו את הכפר מאות צעירים ישראלים ושוחרי שלום מאירופה ומארה"ב לצד פלשתינים, כדי להפגין נגד הגדר, שהוקמה על אדמת כפריים פלשתינים. גם בג"צ הכריע כבר לפני כשלוש שנים שיש להזיח את תוואי הגדר. גדר שמונעת גישה ל-1647 דונם של תושבי בילעין בתוספת 780 דונם אדמה חקלאית, שנגזלו כדי להקים את השכונה ממתתיהו מזרח בעיר מודיעין עלית.
בכל יום ששי כל אמצעי התקשורת הזינו אותנו במידע על התפרעות של פורעי חוק . והנה אחרי חמש שנים של מאבק נחוש התקשורת נמנעת מלפרסם שהמאבק הזה הצליח, הגם שמדובר בהצלחה חלקית ואולי אף זעירה.
בימים אלו אפשר לראות מודדים מטעם צה"ל וכלים לעבודות עפר המתכוננים להזיז את הגדר. הישג זעיר זה לא נפל מהשמים, הוא אינו תוצאה של גילויי רצון טוב ורוחב לב . ההשג הוא תוצאה של מאבק נחוש של תושבי בילעין בתמיכה של אנשי מצפון בחברה הישראלית, כשהתקשורת התמידה להציגם תמיד כמפגע של מפירי סדר וחוק, שמאלצים את צה"ל לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לפזר את ההפגנות. בין אנשי המצפון "פורעי החוק" ניתן למצוא את אבינדב, בנו של השר בני בגין, שבא להביע הזדהותו עם חברו הפלשתיני, הגר בקצה הכפר, שאדמתו פשוט נלקחה ממנו.
זה היה מאבק שצה"ל לא נמנע מלהשתמש במטולי גז מדמיע, שאחד מהם פגע בחזהו של אברהים אבו רחמה בן ה-30, ב-17.4.2009, וגרם למותו. במרץ 2009 נפצע קשה מפגיעת גז מדמיע טריסטן אנדרסון, בן 37 מקליפורניה, לאחר שנפער חור גדול במרכז מצחו.
כל מי שנכח בהפגנות ראה כיצד חיילים יורים את מיכלי הגז בכיוון ישיר ובמקביל לקרקע, שלא כנהוג עם תחמושת כזו. התוצאה היא מספר רב של פצועים בקרב המפגינים. זאת בתוספת ירי של כדור גומי.
לצערי, התקשורת בישראל תמיד הציגה את המאבק העממי של תושבי בילעין כמאבק של מידי אבנים בחיילי צה"ל. אני יכול להעיד כמי שנכח במקום, שידוי האבנים מצד קומץ מפגינים בא כתגובה להחלטה של הצבא או מג"ב לפזר את ההפגנה באלימות קשה.
מצער שהתקשורת סייעה רבות ליצירת סדר יום, לפיו בבילעין בכל יום ששי מתרכזת חבורה של פורעי חוק, שכל האמצעים כשרים כדי לטפל בהם, מסתירה את האמת שזה מאבק עממי צודק להשבת אדמות שנגזלו, ובודאי שהיא תמנע מלדווח, שהמאבק הזה רושם עכשיו הישג ראשון, הגם שהוא השג זעיר ורחוק ממימוש היעד של השבת כל האדמות שנלקחו מתושבי בילעין.
