אני למדתי בבית הספר של ישראל העניה של שנות ה-30 וה-40 במאה הקודמת. לצערי, דברים משמעותיים וחיוניים שנתנה ישראל העניה למערכת החינוכית ביד נדיבה, ישראל של היום נמנעת מלתת, למרות שחוסנה הכלכלי התעצם במאות מונים.
בכל בית ספר בישראל - בזרם העובדים, בזרם הכללי ובזרם החרדי, היה מוסד שזכה לשם "חדר האחות". ישראל שהחליטה להפריט את עצמה לדעת נטלה את האחות מבתי הספר. מפעל שנבנה במשך עשרות רבות של שנים נגדע באבחת החלטה שמחשבה לא הייתה בה, בוודאי לא מחשבה בנושאי בריאות או חינוך.
מי כמו האחות הקבועה, שהיא חלק מצוות בית הספר, עשויה לתרום לגלוי בטרם התפוצצות מרעישה את הילד הנתון, למרבה הצער, במצוקה קשה המלווה גם בבעיות בריאותיות. המעקב השיטתי היום יומי אחר התלמידים, הבדיקות התכופות, עשויות לחשוף את הילד שמעד בנטילת סם, ילד או ילדה המתמכרים באופן מוגזם לצורת אכילה לא נאותה, כי הם חפצים בגזרה "המתאימה" ועלולים למצוא עצמם נתונים לתוצאות ההרסניות של אנורקסיה.
אי-אפשר להתעלם מהעובדה, שישנן משפחות רבות במצוקה כלכלית קשה, והתוצאה - מפגעים בריאותיים קשים מנשוא אצל ילדים, שאינם זוכים לקבל את המזון הדרוש או את הטיפול הרפואי הנחוץ להם.
המעקב הצמוד אחר בריאותו של הילד בבית הספר זה נושא כה ברור, שאין חולקים על חשיבותו. אבל האוצר בהסכמה אילמת של כל המשרדים הנוגעים בדבר, הצליח לגדוע מוסד, שתרם כה רבות למערכת הבריאות בין כותלי בית הספר.
התחליפים ה"מופרטים" שישנם, הם קוסמטיים. אחות נודדת בין עשרות בתי ספר, מבלי שיתאפשר לה להכיר את התלמיד, זה מס שפתיים ל"ניירת" או כמו שאומרים במקומותינו - "זו עבודה בעיניים".
