גליה נאות

שרי אריסון ודני דנקנר כבר למדו את זה, ועכשיו תורה של המתחרה הגדולה שמעבר לכביש. לא כל-כך משנה אם הרגולטור הוא בנק ישראל, היועץ המשפטי לממשלה או רשות ניירות ערך. בעולם שבשולי המשבר הפיננסי, ברור לכל שהשווקים אינם מסדירים את עצמם ושלרגולטורים יש תפקיד מפתח. התרסקות הבנקים בארה"ב ופרשת מיידוף נבעו במידה רבה מכשלי רגולציה: הראשונים בשל היעדר פיקוח על מנגנוני התגמול והסיכונים המופרזים שיצרו, והשנייה - משום שבמשך 15 שנה "הצליחה" רשות ניירות הערך האמריקנית להתעלם משורה של אזהרות ודגלים אדומים. בעולם שאחרי ליהמן ברדרס וברנרד מיידוף, הרגולטורים רוצים להראות שעוד כוחם במותניהם ושהם יכולים למנוע את המשבר הבא. הם כמובן ייכשלו - תאוות הבצע חזקה מכל פיקוח - אבל הם לפחות ינסו ויקשו את החיים על מי שינסו לנהוג כאילו כלום לא קרה. הרגולציה מן הסתם תתרופף ככל שנתרחק מן המשבר וככל שהמפוקחים ילמדו לעקוף אותה, אך בנקודת הזמן הנוכחית - הממשל התאגידי הוא שם המשחק.

הנקודה הקודמת כל-כך ברורה, עד שקשה להבין מדוע אדם נבון ומנוסה כמו גליה מאור בכלל נכנס לסיפור הזה. כמו לעיתים קרובות מדי, נראה שגם הפעם התשובה טמונה במילה "היבריס" - חטא הגאווה. מאור יושבת כל-כך חזק בכס המנכ"ל, כל-כך בטוחה בעצמה, כל-כך מצליחה - עד שכנראה הייתה בטוחה שהיא תצליח היכן שנכשלו, נכשלים וייכשלו רבים אחרים. מאור סידרה לעצמה לובינג מרשים של חלק מלקוחות הבנק (מצב בעייתי בפני עצמו), חוות דעת של משפטנים מובילים, תקשורת אוהדת שנבנתה בין היתר על התערבותו של יובל שטייניץ בפרשה - בקיצור: נבחרת חלומות. ואולם, מאור לא הביאה בחשבון שהפעם זהו משחק אחר לגמרי. הפעם זה לא משחק על המינוי שלה, אלא על כוחו של הרגולטור ועל המינהל התקין. מה שהיה מספיק כדי לנצח לפני שנתיים, אינו מספיק הפעם אפילו למחצית הראשונה.

בסופו של יום, שר האוצר יוצא מנצח מהעימות הזה. הוא היה הראשון שהתנגד למינויה של מאור, בנימוק שהיא חייבת בצינון - עמדה שהתקבלה במלואה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. סביר להניח שאם שטייניץ לא היה מתערב, מאור הייתה מתמנה ליושב-ראש בנק לאומי. שטייניץ אכל הרבה מרורים לאחר התערבותו, בנימוק שזוהי פוליטיזציה של המערכת הבנקאית, שצעדיו נועדו לסלול את הדרך למינוי המועמד של לשכת ראש הממשלה, שהוא פועל בניגוד לחוק המניות הבנקאיות. שטייניץ יוכל להפריך טענות אלו, אם יודיע כעת שהוא מושך את ידיו מכל עיסוק בבחירת יושב-ראש לאומי - ולא רק יודיע זאת, אלא גם יעשה זאת. נראה אותו.

מה שהכריע את מאור היה התערבותה אתמול (א', 14.2.10) של רשות ניירות ערך, אשר מנעה את העלאת מועמדותה באסיפה הכללית הקרובה של בנק לאומי. המחלוקת בין הבנק לרשות הייתה על פרשנות תקנה 87 לתקנון לאומי: "פרט לדירקטור הפורש לא יוכל שום אדם להיבחר כדירקטור באסיפה כללית, אלא אם המליצו הדירקטורים על בחירתו או אם הוא או חבר אחר האמור להציעו הגיש למשרד, לפחות שבעה ימים שלמים ולא יותר מ-28 יום לפני האסיפה, הודעה בכתב החתומה כהלכה והמודיעה על מועמדותו למשרה או על כוונת אותו חבר להציעו". כמו כל מסמך שנכתב בידי עורכי דין, גם הסעיף הזה כתוב כך שרק עורכי דין אחרים יכולים להבינו. במקרה הנוכחי, המחלוקת היא סביב המילה "חבר": האם הכוונה לדירקטור או לבעל מניות. עמדת הבנק היא, שמאחר שמדובר בתקנון בן 60 שנה, יש לפרשו כפי שהיה מקובל בעת כתיבתו, והכוונה היא לבעל מניות. שאלת תם: תקנון בנק לאומי לא עבר עידכון והתאמה במשך 60 שנה? האם השינויים העצומים בלשון העברית, במינוחים המשפטיים, במושגים העסקיים, בעולם הבנקאות, בטכנולוגיה - האם כל אלו חלפו מעל לראשו של התקנון? ואולי יכבד מישהו ויבדוק האם התקנון הזה רלוונטי למאה ה-21?