עוד הרבה לפני הולדת האירו התריעו מפניו מיטב הכלכלנים. טענתם התבססה על העובדה שאירופה עדיין לא הייתה בשלה למטבע אחיד משלה. משום מה נפלו אזהרותיהם על אוזניים אטומות, וההמשך הרי ידוע: משבר פיננסי, בלתי נמנע, פקד, ללא רחם, את 16 המדינות שאימצו את האירו אל חיקן וממשיך עדיין להתגלגל בהן ככדור שלג.
עכשיו, לאחר מעשה, מבכות כל אותן מדינות את חטאן. מי שהניע אותן לעשות את המעשה המר והנמהר היו לא אחרות מאותן אליטות של השמנה והסלתה החברתי, הנושאות באחריות ישירה לכישלונו הצורב. מדינות כמו יוון וספרד כבר הידרדרו בעטיו אל עברי פי פחת, והפחד הגדול הוא שזה עדיין איננו סוף פסוק. בעקבות המשבר בשתי המדינות גובר מיום ליום החשש מתגובת-שרשרת גם בשאר המדינות. אין תמה שמתרבים לכן הקולות התובעים לפרוש, מהר ככל האפשר, מן הגוש הפיננסי הזה, בטרם יהיה מאוחר מדי.
הליכה קדימה סוד גלוי הוא שמקריסת גוש האירו עלולות להיפגע, בעיקר, גרמניה וצרפת, שמצבן הכלכלי הולך ומידרדר מיום ליום. עם זאת, קשה מאוד להעלות על הדעת שגוש האירו אכן ניצב בפני פירוק. מה לעשות, אבל צריך להודות שמסיבות מעשיות לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית. הכלכלנים משוכנעים כי כל ניסיון להחזיר את המטבעות הלאומיים של ימים עברו רק עלול לעודד את "אם כל המשברים הפיננסיים". אליבא דאותם מביני עניין, הדרך היחידה לפתרון כלשהו היא ההליכה קדימה: כדי לגרום לאירו לתפקד כראוי - על אירופה לפעול לאיחוד אירופי-פוליטי הדוק יותר, כך שהמדינות השונות ביבשת יתחילו, סוף-סוף, לתפקד טוב יותר, כמו אלה של מדינות ארה"ב.
צפי פסימי אלא שהצפי הוא פסימי: כל זה לא אמור לקרות בעתיד הנראה לעין. מה שצפוי בשנים הקרובות הוא תהליך כואב של דשדוש: חילוצים, מלווים בדרישות לצנע חמור, על-רקע אבטלה גוברת ודפלציה, שרק תחמיר את המצב.
כך או אחרת, הכשל הקריטי של אירופה בהנהגת האירו נעוץ במספר ממשלות לא-אחראיות. שורש הבעיה טמון, ככל הנראה, בהיבריס - אותה אמונה עיוורת שאירופה אכן אמורה לאמץ בהצלחה אל חיקה מטבע אחיד; כל זה על-אף הסיבות הטובות להאמין שהיא בכלל לא הייתה מוכנה לו.
